אהוד ברק ממשיך לשקר

באמת שאין לי איזו אובססיה כלפי אהוד ברק. אני חושב שלפני הבחירות האחרונות אפילו שכנעתי כמה אנשים שהתלבטו בין העבודה לקדימה, שיותר הגיוני מבחינתם להצביע לעבודה. בדרך כלל אני גם לא נוטה להתרגש נורא או להזדעזע משקרים של פוליטיקאים. כן, זה לא סימפטי, אבל פוליטיקה היא עניין מורכב ולפעמים יש אילוצים ואין ברירה, ואני גם חושב שאפשר לצפות מהבוחר הממוצע להיות מראש הרבה פחות נאיבי והרבה יותר בקיא בכל הנוגע להיסטוריה של המועמדים, ולאינטרסים האמיתיים שלהם.

ואחרי כל זה, קשה שלא להישאר מוכה תדהמה לנוכח עזות המצח של אהוד ברק. אחרי שתי ההבטחות שהוא הפר בבוטות, בסוף השבוע שעבר הוא התראיין לגידי וייץ ב"מוסף הארץ". זה החלק הרלוונטי מתוך הראיון:

זו כבר פעם שנייה ברציפות שבה אתה מתחייב למהלך ציבורי וחוזר בך. הבטחת שתנטוש את ממשלת אולמרט לאחר דו"ח וינוגרד ונשארת בה. זה גרם לך נזק אדיר.

"יכול להיות, אני לא יודע. חלק גדול מהדברים זה לא מה שאמרתי באמת, אלא איך זה נתפס בציבור. אני מקבל את זה שבשיח הציבורי התזזיתי שמתנהל פה לא מקשיבים למה שאתה אומר, אלא חותרים לשורה אחרונה. מה שאי אפשר לתמצת אותו בשלוש מלים, הוא לא נתפס".


לא אמרת את זה במפורש? לא אמרת 'אני פורש אחרי הדו"ח הסופי של וינוגרד'?
"
לא, לא אמרתי את זה. אבל עזוב, אני לא רוצה לחזור על זה, כי עובדה שאתה זוכר וכל אזרחי המדינה זוכרים ככה, וזה נכון שנוצר רושם שאפרוש אחרי הדו"ח הסופי של וינוגרד".

קולטים את אצילות הנפש? ברק לא באמת הפר את ההבטחה שלו, אבל מה, זה נכון שככה זה נתפס בציבור, ועובדה שזה הרושם שנוצר, אז בסדר, הוא מקבל על עצמו את הדין בהכנעה. מה יש לומר, ממש קצין וג'נטלמן.

רק שבזמן שברק מלין על יכולת הקשב של אזרחי המדינה, הוא בעצם בונה בדיוק עליה. למעשה, יש לו סיבה טובה מאוד לקוות ש"בשיח הציבורי התזזיתי שמתנהל פה לא מקשיבים למה שאתה אומר", כי אם מישהו יטרח להקשיב למה שברק באמת אמר, לא מאוד מזמן, לפני פחות משנתיים, הוא יגלה שיו"ר העבודה דווקא הבטיח מפורשות, בלשון שאין חד משמעית ממנה, לפרוש ממשלת אולמרט, אם העומד בראשה לא יתפטר מתפקידו אחרי פרסום דו"ח וינוגרד המלא.

הנה, כך הוא נשמע ב-6 ביוני 2007, בהצהרה שהקריא מן הכתב במסיבת עיתונאים (כאן היא גם מתועדת בקטע וידיאו), כדי להעביר לצידו את אופיר פינס, לקראת הסיבוב השני בפריימריס של מפלגת העבודה:

"דוח וינוגרד הוא דוח קשה ומחייב מסקנות אישיות. ראש הממשלה, אהוד אולמרט – עליו להסיק מסקנות אישיות ולהתפטר… במידה ולא יעשה כן עד לפרסום הדוח המלא של ועדת וינוגרד נאלץ לסיים את השותפות עם אולמרט ולפעול להקמת ממשלה חדשה בכנסת הנוכחית, או לחילופין לפעול לקביעת מועד לבחירות".

אולמרט, כידוע, לא הסיק מסקנות אישיות בעקבות פרסום דוח וינוגרד המלא, וברק, בניגוד גמור להבטחתו המפורשת, לא פעל להקמת ממשלה חדשה, וגם לא לקביעת מועד לבחירות. וזה, כמו שכתבתי בפתיחת הקטע, היה יכול להיות עוד איכשהו נסבל, אם ברק היה מישיר מבט לבוחריו ומודה שכן, הוא הבטיח מפורשות שיעשה לבן, וכן, בסופו של דבר הוא עשה שחור, אבל בפוליטיקה יש אילוצים, ודברים שרואים משם לא רואים מכאן, וכו' (וגם זה יכול לעבוד רק מספר מוגבל של פעמים, שנראה שברק כבר חרג ממנו, כי כמו שאוהבים להגיד בצבא שהוא מכיר כל כך טוב, אם פעם אחת היא מקרה, ושתי פעמיים הן צירוף מקרים, בפעם השלישית כבר מדובר בשיטה).

אבל לא, ברק, ההוא שראה לאויביו את הלבן בעיניים, שמעיד על עצמו בראיון כי הוא "מרגיש אדם אמין ביותר", בוחר להאשים דווקא את "אזרחי המדינה שזוכרים ככה", את "השיח הציבורי התזזיתי", ואת זה ש"מה שאי אפשר לתמצת אותו בשלוש מלים, הוא לא נתפס". אז הנה שתי מלים: תפסיק לשקר.

כשברק מכה פעמיים

מה דינן של שתי הבטחות הבחירות השקריות של אהוד ברק? תלוי: להציל את אולמרט זאת אחריות לאומית, להעלות את ביבי לשלטון זה מסריח

מהו הנזק התקשורתי שכרוך בהפרת הבטחה שניתנה במהלך מערכת בחירות בישראל, מה דינו של מנהיג שאחראי לכך ואיך צריכה התקשורת להתייחס אליו? שני מהלכים שביצע יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, בתוך כשנה, מאפשרים לקבל פרספקטיבה מעניינת על השאלות הללו.

במקרה הראשון, בפברואר 2008, חזר בו ברק מהבטחת הבחירות המפורשת שנתן ערב הסיבוב השני בפריימריז על ראשות העבודה, לפיה עם פרסום דוח וינוגרד המלא הוא יפרוש מממשלת אולמרט. במקרה השני, בחודש שעבר, שוב הפר ברק הבטחה מפורשת שנתן ערב הבחירות, ולפיה אם מפלגת העבודה לא תהיה קרובה מספיק ל-20 מדטים הוא לא יוכל ולא ירצה לכהן כשר ביטחון בממשלה עתידית.

לפחות על פניו, ההבדלים בין שני המקרים אינם גדולים, אם בכלל, אבל היחס התקשורתי לכל אחד מהם – שבא לידי ביטוי גם בקו המערכתי השולט שהתבטא בבחירות הכותרות, וגם בעמודי הפרשנות והדעות – היה שונה באופן מהותי. אז מה הופך שקר ל"רע הכרחי" או אפילו להתעלות של "מבוגר אחראי", ומתי מדובר ב"מעשה הונאה" או ב"תרגיל מסריח"? מצאו את ההבדלים.

"הארץ"
פברואר 2008: הקרבה למען הכלל
"אף על פי שהסכים כי דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה… ולמרות התחייבותו המפורשת לפרוש אם ממצאי הוועדה יצביעו על מחדלים של העומד בראשה – החליט אהוד ברק להישאר בתפקידו. ההסבר היה צפוי, אבל קשה להתייחס אליו בביטול. בימים שקדמו לפרסום הדו"ח חזר ברק ואמר, כי 'יעשה את מה שטוב למדינה'. אתמול אישר שכך עשה, לפי מיטב שיקול דעתו. ברק תיאר את החלטתו להישאר בממשלה כהקרבה של אינטרסים אישיים ופוליטיים למען הכלל".
"משמעותה של אחריות", מאמר המערכת של "הארץ", 4.2.08

מארס 2009: מעשה הונאה
"אהוד ברק מהתל במפלגתו, בתפקידו ובציבור כולו. אחרי שהצהיר בפומבי ובחדרי חדרים שפני מפלגתו לאופוזיציה, אחרי שהתחייב שיהיה שר הביטחון רק אם מפלגתו תקבל לפחות 20 מנדטים, ואחרי שהבטיח למזכ"ל מפלגתו אך בשבוע שעבר שלא מתקיים שום מו"מ על צירוף העבודה לממשלת הימין, התברר לפתע שיו"ר מפלגת העבודה פעל בלא לאות לצירופה לממשלה מאחורי גבם של חבריו בצמרת מפלגתו. תגובת העבודה על מעשה ההונאה הזה צריכה להיות נחרצת וחדה".
"תעלולי ברק", מאמר המערכת של "הארץ" 22.3.09

יואל מרקוס
פברואר 2008: אז מה אם אמר?
"כשטוענים על ברק שהפר את הבטחתו לפרוש מהממשלה הוא יכול להיתלות באילן ותיק ממנו. לוי אשכול, שאמר מעל דוכן הכנסת: 'נכון שהבטחתי, אסור להבטיח?' אז מה אם אמר מה שאמר בשדות ים? …טובת המדינה, שיקום הצבא והאינטרס המדיני חשובים יותר מאשר הבטחה שניתנה בתנאים אחרים".
"ברק משמים", "הארץ", 5.2.08

מארס 2009: תרגיל ברוטלי, שלא לומר מסריח
"[ברק הכריז] בלשון פומפוזית כי הבוחר אמר את דברו ושלח את המפלגה לאופוזיציה, והוא נשאר לשקם אותה. ובעוד הוא משנן את המוטו האצילי הזה, הוא וביבי נפגשו בסתר וקימבנו עסקה. היום נראה אם העבודה נכנעת לפליק-פלק של ברק ומחסלת את עצמה".
"הפליק-פלק של ברק", "הארץ", 24.3.09

"בעוד התקשורת ממוקדת בתרגיל הברוטלי, כדי לא לומר המסריח, שעשה אהוד ברק במחיר כמעט-קרע במפלגתו, הניצחון האמיתי בינתיים הוא של ביבי… הוא היה זקוק לעבודה בממשלתו, ומצא בברק שותף מגלומני, הפוחד להישאר באופוזיציה בלי תיק הביטחון והמוחל על כבודו אפילו במחיר קרע במפלגתו".
"אחת-אפס לטובת ביבי", "הארץ", 27.3.09

"עבודה בעיניים". הפניית השער של ידיעות אחרונות, 19.3.09. בפברואר 2008 הכתירה אותה הפניית שער את אהוד ברק בתואר "מבוגר אחראי"

"עבודה בעיניים". הפניית השער של ידיעות אחרונות, 19.3.09. בפברואר 2008 הכתירה אותה הפניית שער את אהוד ברק בתואר "מבוגר אחראי"

סימה קדמון
פברואר 2008: מבוגר אחראי

"נתחיל מהשורה התחתונה: אהוד ברק עשה את המעשה האחראי והנכון כשהודיע שהוא נשאר בממשלה. אי אפשר לדבר על אחריות ועל טובת המדינה ובאותו זמן לנטוש את משרד הביטחון, לפרק את הממשלה ולגרור את המדינה לבחירות. בהכרעה אם למלא את הבטחת הבחירות האומללה שלו לפינס או למלא את מה שהוא רואה כמחויבותו ואחריותו למדינה – מה לעשות, פינס כנראה נמצא רק במקום השני".
"מבוגר אחראי", "ידיעות אחרונות", 4.2.08

מארס 2009: עבודה בעיניים
"שום דבר לא צריך להפתיע אותנו בהתנהגותו של יו"ר העבודה, ואם תשאלו אותו הוא בכלל יוכיח שחור על גבי לבן שהכל היה שם מהתחלה… אז מה הפלא שמפלגת העבודה על סף רתיחה… אפילו אתמול, כשנתניהו עצמו עשה אאוטינג למערכת היחסים הזאת, ברק, כמו אותו גבר שאשתו תופסת אותו במיטה עם אישה אחרת, המשיך להכחיש".
"עבודה בעיינים", "ידיעות אחרונות", 19.3.09

בן כספית
פברואר 2008: האפשרות הרעה פחות
"אין תשובה אבסולוטית לשאלה אם עשה ברק אתמול את הדבר הנכון. הכי קל להתגולל עליו הבוקר. מצד שני, זו לא חוכמה. אין פתרון הגיוני אחר שיכול היה לאפשר לו לשמר תוחלת חיים פוליטית כלשהי, למנוע מנתניהו את השלטון ולשמור על רמת אמינות סבירה. לא היתה אפשרות כזו וברק בחר, לשיטתו, את הרעה פחות מבין האפשרויות".
"צודק וטועה", "מעריב", 4.2.08

מארס 2009: איש לא יאמין לו יותר לעולם
"לו היה חי לפני אלפיים שנה ברומא העתיקה, היה אהוד ברק… ממנה את סוסו לקונסול. …רומא בוערת, והוא פורט על הפסנתר ממרומי הקומה ה-31 בקולוסיאום על שם אקירוב. אין טעם להמשיך להתגולל על האיש. כאמור, זה כבר לא ממש איכפת לו".
"רומא בוערת", "מעריב", 24.3.09

"גם אהוד ברק ניצח אתמול. ניצחון פירוס, אבל ניצחון. לו הפסיד, היה מסיים את חייו הפוליטיים. זה לא ניצחון שמוציא לדרך חדשה, אלא כזה שמאריך במשהו את הדרך הישנה. סופה ידוע. אחרי מעלליו בשבועות האחרונים, איש לא יאמין לאיש הזה יותר לעולם".
"מעריב", 25.3.09


ויש גם תמונת ראי
אבל האמת היא שלא כולם קיבלו כמובן מאליו את מה שעשה ברק בפברואר 2008. היו גם כאלה שהזדעזעו מהפן הערכי של המהלך, מתרבות השקר, ומרדיפת השילטון חסרת הבושה. מה הם חשבו על המהלך של מארס 2009? טוב, זה כבר כמובן עניין שונה לחלוטין.

אכן, מילה זו לא מילה והסטנדרט הכפול של "ישראל היום" מוכיח זאת היטב. כותרת עמ' 2-3 ב"ישראל היום", 4.2.08

אכן, מילה זו לא מילה והסטנדרט הכפול של "ישראל היום" מוכיח זאת היטב. כותרת עמ' 2-3 ב"ישראל היום", 4.2.08

דן מרגלית
פברואר 2008: העבודה לא רלבנטית ורודפת שררה
"העבודה חדלה כבר מזמן להיות מפלגה רלבנטית. ראשיה רודפי כיסאות… כולם רוצים נתח של שררה ליד הגה השלטון. אבל אהוד ברק?… מי שהתיימר כי הוא לא כמו 'הפוליטיקאים האלה'? בפרפרזה מחיים נחמן ביאליק: 'היה אהוד ברק, וראו – איננו עוד'. …מכאן ואילך צריך לתקשר איתו בשפתם. לא מה מועיל ולא מה נכון ולא מה שטוב לישראל, אלא מה כדאי לו".
"היה ברק?", "ישראל היום", 4.2.08

מארס 2009: הציבור רוצה את העבודה בממשלה
"רוב הציבור רוצה לראות את העבודה בממשלה. בצמרתה התגבשה התנגדות שמניעיה כפולים – עניינים ועקרוניים לצד שיקולים השמים את טובת המפלגה בראש סדר העדיפויות. זהו מבחנם של ברק והמנהיגים האחראים בשורת העבודה להתפכח מהמשפט 'העם רוצה בנו באופוזיציה', וליטול חלק בהנהגת המדינה".
"יש הזדמנות ממשית", "ישראל היום", 19.3.09

ארי שביט
פברואר 2008: פוליטיקה במקום מנהיגות ערכית
"ברק העדיף מכניקה פוליטית על מנהיגות ערכית. בכניעתו לאהוד אולמרט הוא מיתג את עצמו כטכנוקרט ביטחוני ואת מפלגתו כמפלגה חסרת עמוד שדרה וחסרת סדר יום".
"תקוות ברק החדשה", "הארץ", 14.2.08

מארס 2009: ברק פעל בתבונה ובאומץ לב
"החלטת ברק לחבור לנתניהו היא די בעייתית, ואולם בסופו של דבר, בנסיבות שנוצרו, גם ברק פעל בתבונה ובאומץ לב".
"השנואים", "הארץ", 26.3.09

פורסם בגרסה מקוצררת בגליון אפריל של "פירמה"

לקריאה נוספת: "הבן האהוד", גלובס, 7.2.08

"הפליק-פלק של ברק", "הארץ", 24.3.09

בשולי דוח מעריב

אני נכנס לפעמים לארכיון הדיגיטלי החינמי של מעריב, זה שקברניטיו מתעקשים לכנות בשם "אתר nrg מעריב", כשאני קורא במהדורת הנייר של העיתון כתבה או ידיעה שאני רוצה לשמור (יותר הגיוני לשמור לינק בדלישס, מאשר לצבור נייר). בסוף השבוע שעבר, כשנכנסתי לאתר, מצאתי את ההפניה הבאה:

טייס לא מטוס. nrg 27.3.09

טייס לא מטוס. nrg 27.3.09

כמו שאפשר לראות, העורך שאחראי לה הצליח להגיע כאן להישג מרשים של שלוש משלוש:
טעות בכיתוב התמונה (אני לא מומחה לכלי טייס, אבל אני די בטוח שמה שרואים שם הוא אינו מטוס קרב של חיל האוויר), טעות בכותרת, וטעות בכותרת המשנה.

נזכרתי שוב בהפניה הזאת לפני כמה ימים, כשרפרפתי בדוח של מעריב. לא שאני חסיד גדול של "לפעמים תמונה שווה אלף מילים" וכו', אבל כשקוראים בדוח שנכון לסוף שנת 2008 הועסקו באתר nrg בסך הכל 46 עובדי מערכת (כולל גרפיקאים, צלמים ומעצבים), יכול להיות שבכל זאת יש איזשהו קשר. שנתיים קודם לכן לפי הדוחות, בסוף 2006, עוד עבדו באתר 83 עובדי מערכת. כלומר, תוך שנתיים צומצמה כמות העיתונאים בקרוב ל-50% (44.5%), כשעיקר הצמצום נרשם כמובן במהלך 2008.

אגב, גם בעיתון עצמו המצב לא טוב בהרבה. לא שזה מאוד מפתיע, כולם שמעו על הקיצוצים הנרחבים במעריב (וגם על המהלך שבוצע ב-nrg), אבל לי לפחות לא יצא לראות בשום מקום את המספרים המדויקים. אלה מגלים כי במהלך 2008 צומצם מספר עובדי המערכת בעיתון (כולל המקומונים) ב-20.5%. כלומר, אחד מכל חמישה עובדי מערכת בעיתון האם ו/או ברשת המקומונים פוטר.

זה לא רק הפרומו
באופן טבעי, חלק נכבד מהדוח מוקדש ל"תיאור מפורט של עסקי החברה". מי שמרפרף על התיאור הזה מגלה כי רובו מתבסס על העתק-הדבק מהדוחות הקודמים, שגם התיאור בהם בנוי על העתק-הדבק מהדוחות שקדמו להם, וכן הלאה. בסך הכל זה די הגיוני: בגדול, "המוצרים והשירותים" שמציע מעריב לא ממש עוברים שינויים דרסטיים, "מבנה התחום" נשאר דומה, ואני מניח שכך גם לגבי "פירוט מכונות הדפוס" שבבעלות החברה, וכן הלאה.

ובכל זאת, חבר'ה בעיתון שאחראים על כתיבת התיאור הזה, לא נעים לי שדווקא אני זה שצריך לעדכן אתכם בזה, אבל למוסף התרבות והטלוויזיה שאתם מצרפים לעיתון בסופי השבוע כבר לא קוראים "פרומו" מזה כמעט שנה. ואני לא יודע עד מתי בדיוק נקרא מוסף הכלכלה של סוף השבוע בשם "עסקים שבת", אבל על המוסף שאני קיבלתי בסוף השבוע הנוכחי כתוב "עסקים, מגזין שישי".

שוק תרבותי. מעריב - דוח תקופתי לשנת 2008, עמ' א-9

שוק תרבותי. מעריב - דוח תקופתי לשנת 2008, עמ' א-9

ולגבי התיאור הזה של הרשת החברתית shox שאתם עושים לו העתק-הדבק מדוח לדוח (הידעתם? "shox הנו אתר ייחודי המתממשק לאפליקציות אינטרנט מתקדמות") – זה שאתם כותבים שהקונספט של האתר "הנו בסגנון אתרים מובילים בעולם כדוגמת: Myspace.com", זה בסדר, אני מניח, אבל מה אתם רוצים מ-Flickr? אם כבר, תכניסו שם את Facebook. גם יותר מתאים וגם יותר מרשים, נכון לשנת 2009.

***


טיפ לעורך: התעלם מהתחזיות של עומר שוברט ב"העיר"

בן: "שוברט הוא בור קטן, גמדי, יהיר, נודניק ומלא ברגשי נחיתות"
"מי ניצח", "העיר", 6.3.09

השקר הקטן VIP

כמה מבוכה יכולה להיגרם לאיש יחסי ציבור, אמן או ידוען שנתפסים משקרים לעיתונאי או לכלי תקשורת? אם לשפוט לפי מספר דוגמאות מהתקופה האחרונה נראה שלא הרבה. כך קורה שחברות פרסום ויחצ"נים משקרים לעיתונאים במכוון במסגרת מה שמכונה "פרסום גרילה" באינטרנט, וכך קרה גם במסגרת הניסיון ליצור ועניין סביב "האח הגדול VIP", תכנית הריאליטי החדשה של קשת.

יצירת באזז היא הרי המומחיות של זכיינית הערוץ השני, ובקשת, כך נראה, לא רק הפשילו שרוולים, אלא ממש ניגשו לעניין בשתי ידיים: יד אחת, עושה רושם, טפטפה לתקשורת את שמות המשתתפים המיועדים, בעוד היד השנייה דרשה מהם להכחיש את השתתפותם.

והם אכן הכחישו. מאיה בוסקילה ומנהלה האישי אלון שמעון; רותי אלאל, המנהלת האישית, בשמה של קורין; וכך גם כוכי מרדכי ושימי תבורי – כל הארבעה טענו לאחרונה בכלי תקשורת אחד או יותר כי הם אינם מתכוונים להשתלב בתכנית, וכל הארבעה דווקא נכנסו בתחילת השבוע לווילה בנווה אילן. ובמילים אחרות, כל הארבעה לא אמרו אמת.

"זאת פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה", מודה אלון שמעון, מנהלה של בוסקילה. "זאת הייתה החלטה שלי, וגם אני וגם מאיה נאלצנו להכחיש בגלל ההסכם המפורש שעליו חתמנו עם קשת. לא יכולנו להסתפק ב'אין תגובה'. היה לי נורא נורא קשה, כי זה כלל בחיים שלי שאני לא משקר, ומאז אתמול בערב (יום א' י.כ.) אני מתנצל בפני כתבים".

איך הם הגיבו?
"מי שהספקתי לדבר איתו קיבל את זה בהבנה".

אתה יודע שהשאלה המתבקשת היא מה יהיה בפעם הבאה שתכחיש ידיעה?
"האמינות שלי לא נפגעה. אנשים הבינו את הסיטואציה שהייתי נתון בה".

"ישראל היום", 24.2.09

"ישראל היום", 24.2.09

ומה אומרים יתר המעורבים ונציגיהם? מהליקון טוענים בשמה של קורין אלאל כי הם פעלו כפי שהחוזה עם קשת חייב אותם, ובהמשך הוסיפו כי "עד שבוע לתחילת התכנית הדברים לא היו סגורים באופן סופי, ולכן הוכחשו". ישראל אדם, אמרגנו של שימי תבורי, סירב להתייחס לדברים.

מקשת, שלאורך השבועות שלפני עליית התכנית לאוויר הקפידה להגיב בנוסח קבוע ולא מחייב לפיו זהות הדיירים תיחשף רק עם עליית התכנית לאוויר, נמסר באמצעות מאיה קרבט, מנהלת יחסי הציבור של הזכיינית, כי "היה ברור שמהלך כניסת הדיירים לבית יעורר גל שמועות וניסיונות עיקשים לפצח את זהותם טרום השידור. עם זאת, ההנחיה שלנו כלפי הדיירים ובהתאם גם בהתנהלות מול התקשורת, הייתה להשאיר את העמימות כמתבקש מפורמט התכנית".

פורסם ב-5.3.09 במוסף G של גלובס

כמה מנדטים הצילה קדימה לגוש השמאל-מרכז?

הרבה כבר נאמר ונכתב על הבליץ/ספין של ימי הבחירות האחרונים בהם – בסיוע לא קטן של התקשורת – הצליחו בליכוד, ובעיקר בקדימה, לשאוב אליהם קולות ממפלגות הלוויין שלהן, מימין, וכאמור, בעיקר משמאל.

אני לא יודע אם צריך לומר שוב את המובן מאיליו: בשיטת הבחירות הנהוגה בישראל השאלה מי היא המפלגה הגדולה ביותר היא שולית עד חסרת חשיבות. לבני הייתה יכולה גם להעלים לגמרי את העבודה ואת מרצ, להוריד אותן ל-0 מנדטים, ולסיים את הבחירות עם 44 מנדטים. בהינתן מצב הגושים הנוכחי היא עדיין לא הייתה הופכת לראש ממשלה*. ואם את ההתנהלות של לבני ואנשיה בימים שלפני הבחירות, ובימים שאחריהן בהחלט ניתן להבין – זה היה לא ספק ניסיון לגיטימי למקסום רווחים – את הדיווח התקשרותי שלפיו "לא ברור מי ניצח", אפשר להבין הרבה פחות. ואם זה עוד איכשהו נסלח, אז השבוע האחרון שבו נאלצתי להסכים כל כך הרבה פעמים עם מישהו כמו סילבן שלום, כבר הרבה פחות.

אבל כל זה, כאמור, אמור בכלל להיות על תקן המובן מאיליו. ואני בכלל רוצה להציג כאן את ההיבט החיובי של אותו מהלך. בבחירות הקודמות, ב-2006, שהיו גם הראשונות שבהן אחוז החסימה עלה ל-2%, ירדו לטמיון יותר מ-182 אלף קולות – שהיוו 5.83% מכלל הקולות הכשרים – שהלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. אם בבחירות הנוכחיות היה נשמר אחוז ההצבעה הזה למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, היו יורדים בהן לטמיון כ-197 אלף או קולות, או יותר מ-7 מנדטים.

בבחירות 2003, בהן אחוז החסימה היה נמוך יותר ועמד רק על 1.5%, אבדו כ-132 אלף קולות שהיוו 4.18% מכלל הקולות הכשרים. אם התוצאה הזאת הייתה חוזרת על עצמה בבחירות הנוכחיות היו יורדים בהן לטמיון כ-141 אלף קולות, ששווים יותר מ-5 מנדטים.

אז כמה קולות הלכו בבחירות הללו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה? קצת יותר ממאה אלף
(103,904), שמהווים כ-3% בלבד (3.08%) מכלל הקולות הכשרים. ובמנדטים משהו כמו 3.8. במילים אחרות, בהשוואה לבחירות 2006, ניצלו כאן מכליה בין 3 ל-4 מנדטים**.

איזה גוש – וסליחה מראש מהקוראת ציפי לבני על השימוש במונח הזה – הרוויח מכך שהם ניצלו? אין כמובן דרך להוכיח זאת בוודאות – ובכלל, כל הפוסט הזה הוא ספקולטיבי במידה – אבל סביר מאוד להניח שהנהנה העיקרי מכך הוא גוש השמאל-מרכז.

מבט ברשימת חמש המפלגות הגדולות ביותר שנותרו מתחת לאחוז החסימה (ראו טבלה) ממחיש זאת היטב. בניגוד למצב ב-2006 וב-2003 בין החמש אין אף מפלגת ימין מובהקת, וכולן הן כאלה שיש יסוד סביר להניח שרוב מוצק (יותר או פחות) של מצביעיהן נמנים על מחנה השמאל-מרכז.

הנתונים גם מראיהם כמה דלים היו הישגיהן של המפלגות שנותרו מתחת לאחוז החסימה. אם ב-2006 השיגו הירוקים – המפלגה עם מספר הקולות הרב ביותר שבכל זאת לא נכנסה לכנסת – יותר מ-1.5% מהקולות, ולמעשה, רק העלאת אחוז החסימה באותן בחירות הפרידה בינם לבין כניסה לבית הנבחרים, ב-2009, המפלגה הגדולה ביותר שנותרה בחוץ, התנועה הירוקה מימד, זכתה ל-0.82% מהקולות בלבד. גם אם הייתה מכפילה את כוחה, היא עדיין הייתה נותרת הרחק מתחת לרף החסימה. עלה ירוק שבבחירות 2003 השיגה 1.2% מהקולות, ובבחירות 2006 1.29%, קיבלה הפעם רק 0.39%. הגמלאים, שבבחירות הקודמות עברו כידוע בגדול, וזכו בתל אביב לבדה בכ-19,500 קולות, שיכנעו בבחירות האחרונות רק כ-17,500 מצביעים במדינה כולה (כחצי אחוז מהקולות).

מה גרם להתכווצות הדרסטית הזאת בכמות הקולות שאותן השיגו המפלגות שמתחת לאחוז החסימה? סביר להניח שאותה תופעה שגרמה להתכווצות הדרסטית בכמות הקולות שהשיגו העבודה ומרצ (ובמידה מסוימת גם להתכווצות (המשוערת) בקולות שהלכו לישראל ביתנו): שיכנוע הבוחרים ש"רק הצבעה ללבני תנצח את ביבי". זה היה כידוע טיעון מופרך ומקושקש, הוא זה שהותיר כנראה את זהבה גלאון מחוץ לכנסת – נו, איך נוהגים לשיר בשמאל? we shall overcome – והכניס אליה את עתניאל שנלר, אבל בשורה התחתונה הוא ככל הנראה גם הציל לגוש כולו מספר מנדטים, ומנע פער גדול יותר בין הגושים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

——————————————–

*אפרופו 44 מנדטים, זהו בדיוק ההישג שאיתו סיים שמעון פרס את בחירות 84'. שלושה יותר מאלה שהשיג הליכוד באותן בחירות. לא זכור לי שמישהו סופר לו את זה כניצחון – הרי עד שנבחר לנשיא נכתב עליו בכל מקום שהוא מעולם לא ניצח בשום התמודדות – והוא עוד כיהן בזכות ההישג הזה שנתיים כראש ממשלה, מה שלבני כמובן לא תזכה לו.

 

**חישוב המנדטים מבוסס על המודד למנדט (27,246 קולות) שמחושב כמובן רק על סמך הקולות שקיבלו המפלגות שעברו את אחוז החסימה. כלומר, אם הקולות של המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה אכן היו "ניצלים" על ידי כך שהם היו הולכים למפלגות שכן עברו את אחוז החסימה, גם המודד למנדט היה משתנה. אבל כאידנקציה מדובר בחישוב מספק בהחלט.

 

***

בדיקת אופן החלוקה המדויק של המנדטים בבחירות האחרונות לא טומנת בחובה גילויים מסעירים. 115 מנדטים התחלקו בצורה "חלקה" בין המפלגות, ו-5 המנדטים העודפים חולקו בסופו של דבר לחמש המפלגות הגדולות, כפי שניתן לצפות מחוק באדר עופר.

במנדט הראשון זכו הליכוד וישראל ביתנו שיש להן הסכם עודפים, והוא הלך לליכוד שעלה כך ל-27 מנדטים. המנדט הבא הלך לעבודה ולמרצ, והעבודה היא שזכתה בו ועלתה כך ל-13 מנדטים. במנדט השלישי זכתה קדימה – למרות שנותרה ללא הסכם עודפים – שעלתה ל-28 מנדטים, המנדט הרביעי הלך לש"ס ויהדות התורה, וכך זכתה ש"ס במנדט ה-11 שלה, והמנדט החמישי הלך שוב לליכוד ולישראל ביתנו, והפעם זכתה בו ישראל ביתנו, שעלתה ל-15 מנדטים. אם במצב העניינים הנוכחי היה גם מנדט שישי לחלק הוא היה הולך לאיחוד הלאומי ולבית היהודי (כנראה לבית היהודי, לא חישבתי). (אגב, גם אם העבודה וקדימה היו חותמות ביניהן על הסכם עודפים מצבו של הגוש לא היה משתפר, וחלוקת המנדטים הייתה נותרת זהה).

המקרה המעניין ביותר כאן נוגע למנדט העודף שבו זכו העבודה ומרצ. מרצ קיבלה בסך הכל 99,611 קולות, כך שלכאורה, כדי להגיע למנדט רביעי, חסרו לה כ-9,000 קולות (או, אפשר גם, שליש מהקולות שהתבזבזו על התנועה הירוקה מימד). אבל למעשה היא הייתה יכולה להשיג אותו גם באמצעות תוספת של כשליש מהקולות האלה, דרך הסכם העודפים שלה עם העבודה.

העבודה זכתה בסך הכל ב-334,900 קולות, שהם שווי ערך ל-12.29 מנדטים. כמות הקולות של מרצ, לעומת זאת, שווה 3.65 מנדטים. ובכל זאת, בשל שיטת החישוב שנגזרת מחוק באדר עופר, המנדט העודף שבו זכו שתי המפלגות הקפיץ דווקא את העבודה מכ-12 מנדטים ושליש, ל-13 מנדטים, בעוד מרצ, עם שלושה מנדטים ושני שליש, נותרה עם הזהבה בחוץ. כדי שהמנדט העודף שבו זכו שתי המפלגות ילך דווקא אליה, מרצ הייתה צריכה להשיג עוד כ-3,400 קולות.

אגב, בבחירות הקודמות, שבהן החלוקה הסופית הייתה הרבה יותר דרמטית, וכמה מאות קולות העבירו מנדטים שלמים ממפלגה למפלגה, גם הקרב בין מרצ לעבודה היה צמוד יותר. אז, הפערים היחסיים בין שתי המפלגות היו גדולים עוד יותר. סך הקולות של מרצ היה שווה 4.8 מנדטים, בעוד סך הקולות של העבודה היה שווה 19.18 מנדטים. מי שקיבלה אז את המנדט העודף הייתה מרצ, שעלתה ל-5 מנדטים, בזכות פער של כ-850 קולות בלבד. 

אישה, לארכיון

בסוף השבוע האחרון חשפו בליכוד את הקמפיין הנגטיבי שלהם, ואת הסיסמה שבאמצעותה בחרו לתקוף שם את מועמדת קדימה לראשות הממשלה: "זה גדול עליה" הכריז הסלוגן שלצידו שובצה תמונתה של ציפי לבני.

בעיתוני יום שישי דווח על המהלך הזה (שבינתיים הוקפא בשל המבצע בעזה) באריזה של ויכוח מגדרי, כשבקדימה ממהרים להאשים את האחראים לסיסמה בשובינזם. "ביבי מחזיר אותנו לימים אפלים בהם נשים לא נחשבו כמי שיכולות לבצע תפקידים בכירים", צוטטה השרה רוחמה אברהם באמצעי התקשורת, בעוד חברתה לסיעה, ח"כ רונית תירוש, קבעה כי מדובר ב"שוביניזם חזירי".

גם ב"שדולת הנשים", גוף עצמאי ובלתי מפלגתי (כך על פי אתר האינטרנט שלו), הזדעזעו. "לא יעלה על הדעת שבמאה ה-21 הליכוד והעומד בראשו מנסים להטיל ספק ביכולתה של אישה לקבל החלטות ולנהל את המדינה", קבעה יו"ר הארגון, רינה בר-טל.

אכן, מילים כדורבנות, מה עוד שלדבר על המאה ה-21 תמיד נשמע מרשים, רק שלמרבה ההפתעה, באותה מאה ממש –  למעשה, רק לפני כשנה וחצי – כבר הספיקו ללכת בליכוד על סלוגן כמעט זהה, כשבמלואת כשנה למלחמת לבנון השנייה יצאה המפלגה בקמפיין אינטרנטי נגד מי שעמד אז בראש קדימה, אהוד אולמרט. ואיזו סיסמה שימשה אותם אז? נכון, "אולמרט, זה גדול עליך".

אז נכון שראש הממשלה כבר נחשד במהלך כהונתו הקצרה בלא מעט עניינים, אך גם מתנגדיו החריפים ביותר לא ייחסו לו מעולם התחזות למין שאינו מינו.

קמפיין הליכוד נגד אולמרט אינו הדוגמה היחידה למקרה שבו נעשה שימוש בסיסמה בסגנון הזה נגד פוליטיקאי ממין זכר. בבחירות 1996 הוא הופנה דווקא כלפי מי שעומד כעת מאחוריו, מועמד הליכוד לראשות הממשלה – אז כמו היום – בנימין נתניהו.

הקמפיין הנגטיבי של העבודה באותן בחירות התנהל תחת הסיסמה "ביבי לא מתאים", ואחד מתשדירי המפלגה הסתיים אז בקביעה: "ישראל גדולה עליך, ביבי" (מי שרוצה ליהנות מהאירוניה של ההיסטוריה יכול לצפות בסרטון הזה – בו בין השאר מתריע דב נבון בהיסטריה מכוונת כי ביבי "יכניס את צה"ל לעזה" – כאן).

גם אהוד ברק, אז שר החוץ ורמטכ"ל פופולארי לשעבר, גויס לתשדירי המפלגה כדי להסביר שהתפקיד גדול על נתניהו. "ביבי, אנחנו מכירים היטב עוד מאז שהיית תחת פיקודי", הוא פנה אליו דרך המרקע. "ראש הממשלה הוא התפקיד הרציני ביותר במדינה… זה עוד לא אתה".

אבל גם אם נותיר לרגע את המישור העובדתי בצד, נדמה שגם מהבחינה הטקטית התגובה של קדימה לקמפיין הנגטיבי של הליכוד היא מוטעית. אם כבר בחרו שם שלא להתעלם ממנו, מוטב היה שינסו להתעמת איתו או להזים בצורה כלשהי את מה שמשתמע ממנו. זה בוודאי היה גם יעיל יותר, וגם טיפשי פחות מלנופף בדגל הפמיניסטי, ולשחוק אותו, ללא הצדקה.

פורסם במוסף G של גלובס, 1.1.09

פרדוקס פייגלין

בימים שלפני הפריימריס בליכוד כלי התקשורת השונים הירבו לצטט את ההנחה או הטענה של בנימין נתניהו, לפיה כניסה של פייגלין למקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת תעלה למפלגה ב-4-5 מנדטים.

עכשיו, אם נקבל לרגע את הטענה הזאת, מהן בעצם המסקנות? שעם פייגלין במקום ה-20, הריאלי, הליכוד זוכה רק ב-31-32 מנדטים, וכשפייגלין נדחק למקום לא ריאלי הליכוד עולה ל-36 מנדטים?

(כמובן שאם אלה הם אכן פני הדברים, ברגע שציבור הבוחרים יעכל את העובדה שגם המקום ה-36 בליכוד הוא ריאלי, המפלגה מיד תאבד 4-5 מנדטים, מה שיהפוך את מיקומו של פייגלין ללא ריאלי ויוסיף לליכוד 4-5 מנדטים, וחוזר חלילה).

***

אני נוטה שלא להסכים עם הטענה שהעלה עומר שרביט, במאמר ב"עין השביעית", לפיה לעפר שלח ורביב דרוקר אסור היה להנחות אירוע מטעם בית ההשקעות פסגות, בשל ניגוד עניינים*.

אבל אם כבר מדברים על הצמד הזה, אז איך זה שבשום מקום לא נכתב עדיין – ואולי נכתב ופספסתי? – על ניגוד עניינים הרבה יותר בולט וברור שקשור בהם? הכוונה היא כמובן לעובדה ששלח הוא הפרשן של ערוץ 10 במשחקיה של קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב, בה משמש שרון דרוקר, האח של, עוזר מאמן.

האם במצב כזה שלח באמת יכול להעביר ביקורת נוקבת על ההתנהלות וההחלטות של הצוות המקצועי של הקבוצה? האם כשהוא מראיין את שרון דרוקר הוא לא עושה לו הנחות שעוזר מאמן אחר לא היה מקבל? מאוד יכול להיות שהתשובות לשתי השאלות הללו הם כן ולא, בהתאמה, אבל אם כבר עוסקים בניגודי עניינים בעיתיים, אלה בטח שאלות ששווה להעלות.

———————————–
*אם כי אני חושב שכן היה עדיף אם עיתונאים/טאלנטים בסדר הגודל של שלח ודרוקר, שככל הנראה מתפרנסים יפה מאוד רק מעבודתם העיתונאית, היו בוחרים לוותר על חלטורות כאלה. אבל אני לא יכול ולא רוצה להיכנס להם לכיס.

נו, כנסו, זה משהו על "האח הגדול"

לפני קצת יותר מחודש נתקלתי בידיעה ההזויה הזאת בעמודי החדשות של "הארץ". משפט הסיום שלה, שגרס כי "ערוץ 20 בכבלים, המשדר את המתרחש בבית בכל שעות היממה הפך לערוץ השלישי הנצפה ביותר בטלוויזיה הישראלית, אחרי ערוצים 2 ו-10", גרם לי לבדוק את הנושא, ובסופו של דבר גם לכתוב את הקטע הבא, שפורסם אתמול בעין השביעית.

אבל יש עוד כמה דברים תמוהים בידיעה הזאת, שעליה חתומה גילי איזיקוביץ'. למשל, המשפט הזה: "התוכנית 'האח הגדול' היא כפי הנראה התופעה הטלוויזיונית הגדולה של השנים האחרונות בישראל".

האמנם? מה בדיוק הופך אותה לכזאת? המשפט שבא לאחר מכן מרמז כי מדובר בנתוני הרייטינג יוצאי הדופן שלה. אולם נכון ליום פרסום הכתבה (22.10) עמד הרייטינג הממוצע המצטבר של "האח הגדול" בקרב משקי הבית היהודיים על קצת פחות מ-28% (27.9%)*. זה בהחלט רייטינג נאה, והוא מספיק כדי להפוך את "האח הגדול" ללהיט התורן של עונת השידורים הנוכחית, אבל הוא בטח לא מעיד על איזו "תופעה טלוויזיונית" יוצאת דופן בהשוואה לשנים קודמות. העונה החמישית של "ארץ נהדרת", למשל, ששודרה השנה, זכתה לרייטינג ממוצע גבוה יותר של 29.9% בקרב משקי בית יהודיים**.

והנה המשפט הבא: "בשבועות האחרונים נעו אחוזי הצפייה בתוכנית, המשודרת פעמיים בשבוע, סביב 30% או במספרים – כחצי מיליון צופים לתוכנית".

טוב, כאן זה כבר קצת יותר קטנוני, אבל מאחוזי הרייטינג כלל לא ניתן להסיק את מספר הצופים בתוכנית, אלא רק את אחוז בתי האב שצפו בה. ובמילים אחרות הקביעה לפיה 30% רייטינג הם "במספרים – כחצי מיליון צופים", היא כמובן מוטעית. כמות בתי האב שצפתה בתוכנית שבה עסקה הידיעה, אכן עמדה על כחצי מיליון, אבל כמות הצופים בה – לפי נתון נפרד, שמסופק אף הוא על ידי מדגם הפיפל מיטר של הוועדה למדרוג – הייתה קרובה ל-900 אלף. כלומר, קרוב לפי שניים מהנתון שנזכר בידיעה.

אבל כל הטעויות העובדתיות האלה מתגמדות כמובן אל מול השאלה הגדולה: מה לעזאזל עושה ידיעה על פטירת דודתו של שי שטרית, והשמועות הרבות שנפוצו בעקבותיה (כולל תגובה ממשטרת ירושלים!) בעמודי החדשות של "הארץ"? רק כדי לסבר את האוזן, בעמודי החדשות של "ידיעות" ו"מעריב" באותו יום, לא הופיעה כל ידיעה בנושא.

דוגמה דומה אירעה כמה חודשים קודם לכן, ביום בו נערך גמר "כוכב נולד". "הארץ" היה אז העיתון היחיד מבין השלושה שחשב כי הנושא ראוי להפניית שער (שהובילה לידיעה לא קטנה בעניין). זאת בזמן שב"מעריב" הסתפקו באותו יום בכיתוב תמונה בעמוד האחורי, ואילו ב"ידיעות" האירוע כלל לא אוזכר בעמודי החדשות.

אז מה בעצם מנסים לעשות ב"הארץ", לאגף את "ידיעות" ו"מעריב" מימין? יש להניח שלא, בוודאי שלא כאסטרטגיה מתוכננת, אבל ככה זה עם חוזרים בתשובה. הרבה פעמים הם מקפידים על כל מיני מנהגים, שדתיים מלידה מרשים לעצמם לחפף בהם.

————————–
*כן, הלכתי וחישבתי את זה. או כפי שהיטיב לנסח טוקבקיסט אלמוני בנענע10: "אלוהים ישמור …תמצא חיים".
 
** אגב, נכון להיום, הרייטינג המצטבר הממוצע של התוכנית כבר עומד על 30.3%. מן הסתם, בין היתר, גם תודות לעורכים מסוימים שחושבים שיש מקום לידיעות שעוסקות בה בין עמודי החדשות של "הארץ".

השמועות על הצלחתו היו מוקדמות

היה משהו מעט מביך בראיון עם יאיד לפיד שפורסם ביום ג' במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות. הראיון, שבאופן לא מפתיע הוענק לעיתון הבית, נועד לחגוג את העובדה ש"בחודש האחרון התנועה להדחת לפיד [מהגשת אולפן שישי] קיפלה את הדגלים". "השמועות על מותי היו מוקדמות" מצוטט שם לפיד בכותרת, והמראיין, רז שכניק, מספר לקוראים כי הרייטינג של אולפן שישי "מתקרב ל-20 אחוז, כפול מהמתחרה בערוץ 10, ובזכיינית רשת מרוצים מהמנוף לתוכנית החדשה 'שבועסוף', שתופסת גובה בהתאם".

אז אולי זה בסדר להביא לקוראים את דבר היח"צן כלשונו, אבל אחרי שעושים את זה כדאי גם להכניס את הנתונים להקשרם הנכון. יאיר לפיד נכנס להגשת אולפן שישי בראשית 2008 במקומו של אהרון ברנע, במטרה, מוצהרת או לא, לחזק את התוכנית ולשפר את נתוני הרייטינג הסבירים שהיא הציגה עד אז. רק שגם אם מתעלמים מכך שעיקר הביקורת על מינויו לא הייתה קשורה כלל לענייני ריטינג, ומבודדים את הסוגיה למבחן אחוזי הצפייה, מתברר שלפיד כשל במשימה. המספרים שהציגה התוכנית בהגשתו היו נמוכים מאלה של ברנע, ולעיתים אף מביכים.

ומה קרה בחודש האחרון? ארבע התכניות ששודרו עד כה באוקטובר השיגו רייטינג ממוצע של 17.95% – אכן שיפור לעומת חודשים קודמים. אבל איך זה עומד ביחס למספרים שהשיג ברנע? ובכן, ממוצע הרייטינג של התוכנית בהגשתו של האחרון עמד במהלך 2007 על 18%. עכשיו הבנתם את הסיבה לחגיגה הגדולה ולסגירת החשבון עם המבקרים? יאיר לפיד, הטאלנט הגדול, הצליח סוף-סוף לחזור אל המספרים שהיו לאולפן שישי לפני שהוא הובא אליה כדי לחזק אותה. אכן, כפי שאומר לפיד לשכניק "מישהו יצטרך לאכול פה איזשהו כובע". מבחינתנו, אגב, הוא יכול לעשות את זה לפני שהוא מורח לעצמו את הג'ל בשיער או אחרי. זה באמת לא משנה.

***

ועוד דבר, נראה שהאופנה האחרונה בתחום הטלוויזיה היא לנצל את הביקורת על ז'אנר הריאליטי שמשתלט על המסכים, כדי להלבין את תוכניות העבר, או להאדיר תוכניות קיימות. "בזמנו דיברו על תכניות האירוח כעל ז'אנר שטחי. היום, מול הריאליטי, זה נראה לי שייקספיר", מחמיא לפיד לתוכנית האירוח שזנח. טאלנט אחר, אבי קושניר, מי שהנחה ממש לא מזמן תוכנית ריאליטי בשם "גריז", והפנים של "רוקדים עם כוכבים", טען בסוף השבוע ב-"7 לילות", שריאליטי בכלל משעמם אותו, ותקף את "האח הגדול".

בין השורות, כמעט אפשר לשמוע אותם אומרים, "זוכרים שחשבתם שמה שאנחנו עשינו היה חרא? אז מה יש לכם להגיד עכשיו כשאתם מקבלים חרא בריבוע? מתגעגעים, הא?".

פורסם בגירסה מקוצרת במדור "טובעים במדיה" בגלובס, 29.10.08

זאת הידיעה שלנו ואם היא לא מוצאת חן בעיניכם, יש לנו אחרת

מדוע הקדישו בידיעות אחרונות שתי ידיעות שונות, יום אחרי יום, לדירוג המוסדות האקדמיים של ה-Times Higher Education?

משהו לא טוב עובר על דסק החדשות של ידיעות אחרונות, וזה לא חדש. אוסף של דוגמאות לכך מן התקופה האחרונה ניתן למצוא בכתבה "חדשים בחדשות", שפורסמה לפני מספר שבועות ב"העין השביעית". גם בשבוע החולף ניתן היה למצוא לכך עדות בין דפי ידיעות.

ביום שני, פורסמה בעיתון ידיעה שעסקה בדירוג המוסדות האקדמיים של מגזין ה-Times Higher Education. מקריאת הידיעה של איתן גליקמן קל היה להתרשם כי היא מבוססת כולה, או כמעט כולה, על הודעה לעיתונות שיצאה מדוברות הטכניון. לא רק שאופן הדיווח נבע כולו מנקודת המבט הטכניונית, כמעט חצי משטח הידיעה – אולי בשל קושי "לסגור" אותה, כלומר מעט מדי מילים ביחס למקום שנשמר לה – הורכב מציטוט לא מעניין במיוחד של נשיא הטכניון, פרופ' יצחק אפלויג.

הנה, כך זה נראה בכתבה (החלק המסומן בצהוב הוא השטח שהוקצה לציטוט של פרופ' אפלויג)

ידיעות אחרונות 13.10. להגדלה לחצו כאן

וזה הציטוט כפי שהוא מופיע בהודעה לעיתונות שהוציא הטכניון: 

להגדלה. לקריאת ההודעה המלאה לחצו כאן (לינק לאת "הידען")

כפי שניתן לראות, בידיעות הכניסו שינויים קלים מאוד בנוסח שהועבר להם, הוסיפו שהדברים נאמרו אתמול, הכניסו לעיתון וסגרו את הכתבה. אבל האם הדברים באמת נאמרו על ידי פרופ' אפלויג עם היוודא התוצאות? לא ממש. אותם דברים בדיוק נאמרו על ידו (או נכתבו בשמו) עם פרסום הדירוג של הטיימס לשנת 2007. הנה, כך זה נראה אז:

להגדלה. לקריאת ההודעה המלאה לחצו כאן (לינק לאתר "הידען")

כל זה רחוק כמובן מלהיות סיפור חריג. כתבות שמבוססות רובן ככולן על הודעות לעיתונות הן בסך הכל עניין די נפוץ במקומותינו. רק שהפעם ההסתמכות העיוורת הזאת הפילה את ידיעות. אם בדרך כלל שכתובי הקומוניקטים האלה נעשים איכשהו מתחת לפני המים, אם להשתמש בקלישאה חבוטה, הרי שהפעם אירעה לעיתון של המדינה תקלה, והשתן ברח לו בעודו ניצב על המקפצה.

מסתבר, מה אתם יודעים, שמלבד הטכניון פועלות בישראל עוד אוניברסיטה או שתיים. למשל, האוניברסיטה העברית בירושלים. למשל, אוניברסיטת תל אביב. גם שני המוסדות האלה דורגו על ידי ה-Times Higher Education, אבל לידיעות – שם, ככל הנראה, לא חשו כל צורך לקבל לידיהם את הדירוג המלא, והסתפקו בדיווח עליו מכלי שני ואינטרסנטי – לא היה כל מושג על כך*.

וכך, בעוד ברחוב מוזס חוגגים את ההישג של הטכניון שדורג במקום ה-109 הכללי, (וה-31 בתחום מדעי הטבע, וה-29 בתחום ההנדסה), מתברר שהאוניברסיטה העברית הגיעה בכלל למקום גבוה יותר (93) באותו דירוג. ואילו אוניברסיטת ת"א דורגה בסך הכל חמישה מקומות אחרי הטכניון, במקום
ה-114. ובכל זאת, למרות שבידיעה מוזכרים עוד מוסדות אקדמיים מהעולם אותם עקף הטכניון, וגם שלושת המקומות הראשונים בדירוג**, לשני המוסדות הישראלים אין בה אפילו זכר. טוב, המידע נמסר לידיעות באדיבות דובר הטכניון, ומאיפה לו בדיוק לדעת באיזה מקומות דורגו האוניברסיטאות מירושלים ומתל אביב.

אבל המבוכה לא מסתיימת כאן. אפשר רק לנחש שהידיעה מיום שני הכעיסה מאוד את החברים באוניברסיטה העברית. הרי אם המקום ה-109 בדירוג שווה לפי מדד ידיעות כותרת גדולה ומפרגנת וידיעה לא קטנה שכמעט מחציתה מוקדש לציטוטים של הנשיא, להם, ממרומי המקום ה-93, בוודאי מגיע לא פחות.

בידיעות, עושה רושם, הסכימו איתם. וכך, בגיליון הבא, ביום רביעי (בשלישי העיתון לא פורסם בשל החג), זכו קוראי העיתון לחזות בז'אנר עיתונאי חדש: לוקחים אירוע עליו דווח כבר יומיים קודם לכן לא רק בעיתון מתחרה (מה שמהווה בדרך כלל עילה מספקת על מנת לפסול אייטם), אלא באותו עיתון עצמו, וכותבים עליו מחדש. לא כידיעת המשך, לא הרחבה שכוללת מידע שלא ניתן היה להשיג ביום הפרסום הקודם, לא "כזכור, ביום שני פרסמנו כי". מה שהיה ביום שני מת, קבלו את דירוג ה-Times Higher Education בסגנון יום רביעי.

ידיעות אחרונות 15.10. להגדלה לחצו כאן

אז מה יש לנו כעת? במקום הכותרת שהוקדשה להצלחת הטכניון, עכשיו יש לנו כותרת שמוקדשת להישג של האוניברסיטה העברית. המוסד החיפאי שרק ביום שני, כזכור, כבש את הצמרת העולמית, נאלץ כעת להסתפק באיזכור משותף יחד עם אוניברסיטת ת"א בכותרת המשנה, שם נאמר כי שני מוסדות הלימוד "שיפרו מאוד את דירוגם". במקום הציטוט הארכני של פרופ' אפלויג מהטכניון, תופסים כעת דבריה של רקטור האוניברסיטה העברית, פרופ' שרה סטרומזה, נתח נאה מן הידיעה. את גליקמן, הכתב בחיפה, שהיה חתום על הידיעה הקודמת, החליפו כעת מודי קרייטמן, הכתב בלונדון, ונורית פלתר. ומה בכל זאת נותר? העבודה הרשלנית, הסטנדרטים הירודים, ובעיקר טעמו החמוץ של הזלזול בקוראים.

———————————————-
*באותו יום פורסמה גם בהארץ ידיעה בעניין תחת הכותרת "האוניברסיטה העברית – בין מאה האוניברסיטאות המובילות בעולם", שכללה את דירוג שלוש האוניברסיטאות הישראליות, (ואת עשר האוניברסיטאות המובילות את הדירוג).

** גם כאן הידיעה טועה ומטעה. בידיעה של גליקמן נכתב כי "את המקום הראשון הכללי תופס האם-איי-טי (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס), ואחר כך אוניברסיטאות ברקלי, סטנפורד וקלטק, המכון הטכנולוגי של קליפורניה". בפועל, הדירוג שפורסם ב"הארץ", לפיו בארבעת המקומות הראשונים בדירוג הכללי ניצבים (לפי הסדר): הרווארד, ייל, קימברידג' ואוקספורד – הוא הנכון, כפי שאפשר להיווכח כאן.