Category Archives: אחר

נגמר בבום: מונדיאל 2006 .Vs מונדיאל 2010

.

גרמניה 2006: איטליה מנצחת את צרפת וזוכה בגביע העולם

זינאדין זידאן לא נהנה מההומור של מרקו מטראצי (-"רוצה את החולצה שלי?" -"אני מעדיף את אחותך הזונה"). גמר מונדיאל 2006

זינאדין זידאן לא נהנה מההומור של מרקו מטראצי (-"רוצה את החולצה שלי?" -"אני מעדיף את אחותך הזונה"). גמר מונדיאל 2006

.

.

דרא"פ 2010: ספרד מנצחת את הולנד וזוכה בגביע העולם

ניגל דה יונג לא נהנה מההומור של דני נוימן, ומתאכזב לשמוע שלצ'אבי אלונסו אין אחות. יהונסבורג 2010

ניגל דה יונג לא נהנה מההומור של דני נוימן, ומתאכזב לשמוע שלצ'אבי אלונסו אין אחות. גמר מונדיאל 2010

.

מסקנה: כדורגל זה ההיפך מאיגרוף. מי שמצליח להכניס נוק אאוט ליריב – מפסיד

בתקווה שחיים יבין

כאן אפשר לקרוא ביקורת שלי על האוטוביוגרפיה של חיים יבין, "עובר מסך", שהתפרסמה בעין השביעית.

.

.
וזאת הזדמנות טובה להודות לאורי קציר שבחר את הבלוג החצי-נטוש הזה לאחד מ-25 הבלוגים הטובים בשנה החולפת. תודה.

חוץ מנתונים

בספר המצוין "חוץ מציפורים", שכתבה עמיה ליבליך, מובא סיפורם של חיילי צה"ל שנפלו בשבי המצרי במהלך מלחמת ההתשה (1969-1970). בתודעה הציבורית הם זכורים לעיתים כמי שתרגמו במהלך תקופת השבי שלהם את "ההוביט" של טולקין, אבל הם גם למעשה החיילים הישראליים ששהו בשבי לאורך התקופה הארוכה ביותר בתולדות צבא ההגנה לישראל. הם וגלעד שליט.

נזכרתי בספר הזה בגלל שתי כתבות שהתפרסמו בסוף השבוע בעיתונים. ב"מוסף הארץ", במסגרת פרויקט (מוצלח) לסיכום העשור, דירגו את משך הזמן שבו שהו חיילי צה"ל בשבי מאז קום המדינה. תחת הכותרת חסרת הרגישות "מתקדם בטבלה" (טוב שהם הצליחו להתאפק ולא לברך אותו בכותרת המשנה על העפלתו לפיינל פור), הראו שם שבכל תולדות המדינה רק שלושה חיילים הוחזקו בשבי זמן רב יותר משליט.

כל החיילים שהוחזקו בשבי למשך פרקי זמן הדומים לפרק הזמן שעבר עד כה על שליט (למעלה משלוש שנים) נשבו במהלך תקופת מלחמת ההתשה, אך בניגוד למה שכותבים בהארץ לא כל השבויים הוחזקו בשבי המצרי. הטייסים גדעון מגן ובועז איתן, והנווט פיני נחמני הוחזקו בשבי הסורי. השלושה, אגב, זכו לחזור ארצה כחצי שנה לפני חבריהם שנשבו על ידי המצרים תודות למבצע של סיירת מטכ"ל – בפיקודם של ברק ונתניהו (יוני, לא ביבי) – בו נלקחו בשבי, כ"קלפי מיקוח", קצינים סורים בכירים.

מימין: החלק הראשון של הטבלה; משמאל: הטייסים שישבו בשבי הסורי, ולא המצרי כפי שנכתב. "מוסף הארץ", 25.12.09

מימין: החלק הראשון של הטבלה; משמאל: הטייסים שישבו בשבי הסורי, ולא המצרי כפי שנכתב. "מוסף הארץ", 25.12.09

הנימוק האחד, הפשוט והלא נכון
מי שעוד ערך בסוף השבוע השוואה בין הזמן בו מוחזק בשבי גלעד שליט, לבין הזמן שבו הוחזקו בשבי חיילי צה"ל בעבר, הוא נחום ברנע. רק שהתחקיר של ברנע מוצלח הרבה פחות. "מול גודש הנימוקים נגד העסקה [לשחרור שליט] קיים נימוק אחד פשוט", הוא כותב. "גלעד שליט נמק בשבי שלוש שנים וחצי, יותר מכל שבוי או בן ערובה אחר מאז קום המדינה… (השיא הקודם הוחזק בידי טייס שנשבה במלחמת ההתשה)".

ברנע מצליח לטעות פעמיים במשפט הבודד הזה. קודם כל, כפי שמראה גם הטבלה של מוסף הארץ, הקביעה הזאת פשוט לא נכונה. כך שאם זה הנימוק האחד והפשוט לטובת קיום העסקה, נראה שחסרים (לברנע) טיעונים להצדקת העסקה הזאת*.

שנית, ברנע גם טועה כשהוא מייחס את "השיא הקודם" – שהוא, כאמור, עדיין "השיא הנוכחי" – ל"טייס שנשבה במלחמת ההתשה". דן אבידן שנפל בשבי בדצמבר 1969 והוחזק בו כמעט ארבע שנים, כלל לא היה טייס. למעשה, הוא אפילו לא היה חייל בסדיר או בקבע, אלא אזרח – מבוגר יחסית לשאר השבויים – שנענה לקריאתו של שר הביטחון דאז, משה דיין, להתנדב לצה"ל לאור המצב ששרר באזור התעלה. אבידן נפצע קשה במהלך האירוע שבו נשבה, וזכה ליחס אכזרי במיוחד מצד שוביו בשל העובדה שהוא היה בנו של שמעון אבידן, שפיקד במלחמת העצמאות על חטיבת גבעתי שלחמה במצרים. הוא שוחרר לבסוף, יחד עם שאר החיילים שנשבו על ידי המצרים במהלך ההתשה, במסגרת עסקת חילופי השבויים שבוצעה לאחר מלחמת יום כיפור.

ברנע, אגב, טועה פעם נוספת בעניינו של שליט באותו טור, כשמוקדם יותר בו, הוא כותב כי "שליט נחטף ביולי 2006", בעוד שלמעשה הוא נפל בשבי ב-25 ביוני באותה השנה.

———————–
*במאמר מוסגר חייבים לציין כי כמו שיודע מי שקרא את "חוץ מציפורים" לא ניתן בכלל להשוות בין התנאים שבהם מוחזק, ככל הנראה, שליט, לבין "תנאי הדלוקס" שבהם הוחזקו שבויי מלחמת ההתשה במצרים, שמשלב מסוים היה להם קשר מכתבים רציף עם בני משפחותיהם, הם זכו לאספקה סדירה של מזון, חומרי קריאה וצ'ופרים אחרים שנשלחו אליהם מהארץ, ואולי חשוב מכל – לא היו מבודדים אלא שהו יחד בתא אחד.

אהוד ברק ממשיך לשקר

באמת שאין לי איזו אובססיה כלפי אהוד ברק. אני חושב שלפני הבחירות האחרונות אפילו שכנעתי כמה אנשים שהתלבטו בין העבודה לקדימה, שיותר הגיוני מבחינתם להצביע לעבודה. בדרך כלל אני גם לא נוטה להתרגש נורא או להזדעזע משקרים של פוליטיקאים. כן, זה לא סימפטי, אבל פוליטיקה היא עניין מורכב ולפעמים יש אילוצים ואין ברירה, ואני גם חושב שאפשר לצפות מהבוחר הממוצע להיות מראש הרבה פחות נאיבי והרבה יותר בקיא בכל הנוגע להיסטוריה של המועמדים, ולאינטרסים האמיתיים שלהם.

ואחרי כל זה, קשה שלא להישאר מוכה תדהמה לנוכח עזות המצח של אהוד ברק. אחרי שתי ההבטחות שהוא הפר בבוטות, בסוף השבוע שעבר הוא התראיין לגידי וייץ ב"מוסף הארץ". זה החלק הרלוונטי מתוך הראיון:

זו כבר פעם שנייה ברציפות שבה אתה מתחייב למהלך ציבורי וחוזר בך. הבטחת שתנטוש את ממשלת אולמרט לאחר דו"ח וינוגרד ונשארת בה. זה גרם לך נזק אדיר.

"יכול להיות, אני לא יודע. חלק גדול מהדברים זה לא מה שאמרתי באמת, אלא איך זה נתפס בציבור. אני מקבל את זה שבשיח הציבורי התזזיתי שמתנהל פה לא מקשיבים למה שאתה אומר, אלא חותרים לשורה אחרונה. מה שאי אפשר לתמצת אותו בשלוש מלים, הוא לא נתפס".


לא אמרת את זה במפורש? לא אמרת 'אני פורש אחרי הדו"ח הסופי של וינוגרד'?
"
לא, לא אמרתי את זה. אבל עזוב, אני לא רוצה לחזור על זה, כי עובדה שאתה זוכר וכל אזרחי המדינה זוכרים ככה, וזה נכון שנוצר רושם שאפרוש אחרי הדו"ח הסופי של וינוגרד".

קולטים את אצילות הנפש? ברק לא באמת הפר את ההבטחה שלו, אבל מה, זה נכון שככה זה נתפס בציבור, ועובדה שזה הרושם שנוצר, אז בסדר, הוא מקבל על עצמו את הדין בהכנעה. מה יש לומר, ממש קצין וג'נטלמן.

רק שבזמן שברק מלין על יכולת הקשב של אזרחי המדינה, הוא בעצם בונה בדיוק עליה. למעשה, יש לו סיבה טובה מאוד לקוות ש"בשיח הציבורי התזזיתי שמתנהל פה לא מקשיבים למה שאתה אומר", כי אם מישהו יטרח להקשיב למה שברק באמת אמר, לא מאוד מזמן, לפני פחות משנתיים, הוא יגלה שיו"ר העבודה דווקא הבטיח מפורשות, בלשון שאין חד משמעית ממנה, לפרוש ממשלת אולמרט, אם העומד בראשה לא יתפטר מתפקידו אחרי פרסום דו"ח וינוגרד המלא.

הנה, כך הוא נשמע ב-6 ביוני 2007, בהצהרה שהקריא מן הכתב במסיבת עיתונאים (כאן היא גם מתועדת בקטע וידיאו), כדי להעביר לצידו את אופיר פינס, לקראת הסיבוב השני בפריימריס של מפלגת העבודה:

"דוח וינוגרד הוא דוח קשה ומחייב מסקנות אישיות. ראש הממשלה, אהוד אולמרט – עליו להסיק מסקנות אישיות ולהתפטר… במידה ולא יעשה כן עד לפרסום הדוח המלא של ועדת וינוגרד נאלץ לסיים את השותפות עם אולמרט ולפעול להקמת ממשלה חדשה בכנסת הנוכחית, או לחילופין לפעול לקביעת מועד לבחירות".

אולמרט, כידוע, לא הסיק מסקנות אישיות בעקבות פרסום דוח וינוגרד המלא, וברק, בניגוד גמור להבטחתו המפורשת, לא פעל להקמת ממשלה חדשה, וגם לא לקביעת מועד לבחירות. וזה, כמו שכתבתי בפתיחת הקטע, היה יכול להיות עוד איכשהו נסבל, אם ברק היה מישיר מבט לבוחריו ומודה שכן, הוא הבטיח מפורשות שיעשה לבן, וכן, בסופו של דבר הוא עשה שחור, אבל בפוליטיקה יש אילוצים, ודברים שרואים משם לא רואים מכאן, וכו' (וגם זה יכול לעבוד רק מספר מוגבל של פעמים, שנראה שברק כבר חרג ממנו, כי כמו שאוהבים להגיד בצבא שהוא מכיר כל כך טוב, אם פעם אחת היא מקרה, ושתי פעמיים הן צירוף מקרים, בפעם השלישית כבר מדובר בשיטה).

אבל לא, ברק, ההוא שראה לאויביו את הלבן בעיניים, שמעיד על עצמו בראיון כי הוא "מרגיש אדם אמין ביותר", בוחר להאשים דווקא את "אזרחי המדינה שזוכרים ככה", את "השיח הציבורי התזזיתי", ואת זה ש"מה שאי אפשר לתמצת אותו בשלוש מלים, הוא לא נתפס". אז הנה שתי מלים: תפסיק לשקר.

כמה מנדטים הצילה קדימה לגוש השמאל-מרכז?

הרבה כבר נאמר ונכתב על הבליץ/ספין של ימי הבחירות האחרונים בהם – בסיוע לא קטן של התקשורת – הצליחו בליכוד, ובעיקר בקדימה, לשאוב אליהם קולות ממפלגות הלוויין שלהן, מימין, וכאמור, בעיקר משמאל.

אני לא יודע אם צריך לומר שוב את המובן מאיליו: בשיטת הבחירות הנהוגה בישראל השאלה מי היא המפלגה הגדולה ביותר היא שולית עד חסרת חשיבות. לבני הייתה יכולה גם להעלים לגמרי את העבודה ואת מרצ, להוריד אותן ל-0 מנדטים, ולסיים את הבחירות עם 44 מנדטים. בהינתן מצב הגושים הנוכחי היא עדיין לא הייתה הופכת לראש ממשלה*. ואם את ההתנהלות של לבני ואנשיה בימים שלפני הבחירות, ובימים שאחריהן בהחלט ניתן להבין – זה היה לא ספק ניסיון לגיטימי למקסום רווחים – את הדיווח התקשרותי שלפיו "לא ברור מי ניצח", אפשר להבין הרבה פחות. ואם זה עוד איכשהו נסלח, אז השבוע האחרון שבו נאלצתי להסכים כל כך הרבה פעמים עם מישהו כמו סילבן שלום, כבר הרבה פחות.

אבל כל זה, כאמור, אמור בכלל להיות על תקן המובן מאיליו. ואני בכלל רוצה להציג כאן את ההיבט החיובי של אותו מהלך. בבחירות הקודמות, ב-2006, שהיו גם הראשונות שבהן אחוז החסימה עלה ל-2%, ירדו לטמיון יותר מ-182 אלף קולות – שהיוו 5.83% מכלל הקולות הכשרים – שהלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. אם בבחירות הנוכחיות היה נשמר אחוז ההצבעה הזה למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, היו יורדים בהן לטמיון כ-197 אלף או קולות, או יותר מ-7 מנדטים.

בבחירות 2003, בהן אחוז החסימה היה נמוך יותר ועמד רק על 1.5%, אבדו כ-132 אלף קולות שהיוו 4.18% מכלל הקולות הכשרים. אם התוצאה הזאת הייתה חוזרת על עצמה בבחירות הנוכחיות היו יורדים בהן לטמיון כ-141 אלף קולות, ששווים יותר מ-5 מנדטים.

אז כמה קולות הלכו בבחירות הללו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה? קצת יותר ממאה אלף
(103,904), שמהווים כ-3% בלבד (3.08%) מכלל הקולות הכשרים. ובמנדטים משהו כמו 3.8. במילים אחרות, בהשוואה לבחירות 2006, ניצלו כאן מכליה בין 3 ל-4 מנדטים**.

איזה גוש – וסליחה מראש מהקוראת ציפי לבני על השימוש במונח הזה – הרוויח מכך שהם ניצלו? אין כמובן דרך להוכיח זאת בוודאות – ובכלל, כל הפוסט הזה הוא ספקולטיבי במידה – אבל סביר מאוד להניח שהנהנה העיקרי מכך הוא גוש השמאל-מרכז.

מבט ברשימת חמש המפלגות הגדולות ביותר שנותרו מתחת לאחוז החסימה (ראו טבלה) ממחיש זאת היטב. בניגוד למצב ב-2006 וב-2003 בין החמש אין אף מפלגת ימין מובהקת, וכולן הן כאלה שיש יסוד סביר להניח שרוב מוצק (יותר או פחות) של מצביעיהן נמנים על מחנה השמאל-מרכז.

הנתונים גם מראיהם כמה דלים היו הישגיהן של המפלגות שנותרו מתחת לאחוז החסימה. אם ב-2006 השיגו הירוקים – המפלגה עם מספר הקולות הרב ביותר שבכל זאת לא נכנסה לכנסת – יותר מ-1.5% מהקולות, ולמעשה, רק העלאת אחוז החסימה באותן בחירות הפרידה בינם לבין כניסה לבית הנבחרים, ב-2009, המפלגה הגדולה ביותר שנותרה בחוץ, התנועה הירוקה מימד, זכתה ל-0.82% מהקולות בלבד. גם אם הייתה מכפילה את כוחה, היא עדיין הייתה נותרת הרחק מתחת לרף החסימה. עלה ירוק שבבחירות 2003 השיגה 1.2% מהקולות, ובבחירות 2006 1.29%, קיבלה הפעם רק 0.39%. הגמלאים, שבבחירות הקודמות עברו כידוע בגדול, וזכו בתל אביב לבדה בכ-19,500 קולות, שיכנעו בבחירות האחרונות רק כ-17,500 מצביעים במדינה כולה (כחצי אחוז מהקולות).

מה גרם להתכווצות הדרסטית הזאת בכמות הקולות שאותן השיגו המפלגות שמתחת לאחוז החסימה? סביר להניח שאותה תופעה שגרמה להתכווצות הדרסטית בכמות הקולות שהשיגו העבודה ומרצ (ובמידה מסוימת גם להתכווצות (המשוערת) בקולות שהלכו לישראל ביתנו): שיכנוע הבוחרים ש"רק הצבעה ללבני תנצח את ביבי". זה היה כידוע טיעון מופרך ומקושקש, הוא זה שהותיר כנראה את זהבה גלאון מחוץ לכנסת – נו, איך נוהגים לשיר בשמאל? we shall overcome – והכניס אליה את עתניאל שנלר, אבל בשורה התחתונה הוא ככל הנראה גם הציל לגוש כולו מספר מנדטים, ומנע פער גדול יותר בין הגושים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

——————————————–

*אפרופו 44 מנדטים, זהו בדיוק ההישג שאיתו סיים שמעון פרס את בחירות 84'. שלושה יותר מאלה שהשיג הליכוד באותן בחירות. לא זכור לי שמישהו סופר לו את זה כניצחון – הרי עד שנבחר לנשיא נכתב עליו בכל מקום שהוא מעולם לא ניצח בשום התמודדות – והוא עוד כיהן בזכות ההישג הזה שנתיים כראש ממשלה, מה שלבני כמובן לא תזכה לו.

 

**חישוב המנדטים מבוסס על המודד למנדט (27,246 קולות) שמחושב כמובן רק על סמך הקולות שקיבלו המפלגות שעברו את אחוז החסימה. כלומר, אם הקולות של המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה אכן היו "ניצלים" על ידי כך שהם היו הולכים למפלגות שכן עברו את אחוז החסימה, גם המודד למנדט היה משתנה. אבל כאידנקציה מדובר בחישוב מספק בהחלט.

 

***

בדיקת אופן החלוקה המדויק של המנדטים בבחירות האחרונות לא טומנת בחובה גילויים מסעירים. 115 מנדטים התחלקו בצורה "חלקה" בין המפלגות, ו-5 המנדטים העודפים חולקו בסופו של דבר לחמש המפלגות הגדולות, כפי שניתן לצפות מחוק באדר עופר.

במנדט הראשון זכו הליכוד וישראל ביתנו שיש להן הסכם עודפים, והוא הלך לליכוד שעלה כך ל-27 מנדטים. המנדט הבא הלך לעבודה ולמרצ, והעבודה היא שזכתה בו ועלתה כך ל-13 מנדטים. במנדט השלישי זכתה קדימה – למרות שנותרה ללא הסכם עודפים – שעלתה ל-28 מנדטים, המנדט הרביעי הלך לש"ס ויהדות התורה, וכך זכתה ש"ס במנדט ה-11 שלה, והמנדט החמישי הלך שוב לליכוד ולישראל ביתנו, והפעם זכתה בו ישראל ביתנו, שעלתה ל-15 מנדטים. אם במצב העניינים הנוכחי היה גם מנדט שישי לחלק הוא היה הולך לאיחוד הלאומי ולבית היהודי (כנראה לבית היהודי, לא חישבתי). (אגב, גם אם העבודה וקדימה היו חותמות ביניהן על הסכם עודפים מצבו של הגוש לא היה משתפר, וחלוקת המנדטים הייתה נותרת זהה).

המקרה המעניין ביותר כאן נוגע למנדט העודף שבו זכו העבודה ומרצ. מרצ קיבלה בסך הכל 99,611 קולות, כך שלכאורה, כדי להגיע למנדט רביעי, חסרו לה כ-9,000 קולות (או, אפשר גם, שליש מהקולות שהתבזבזו על התנועה הירוקה מימד). אבל למעשה היא הייתה יכולה להשיג אותו גם באמצעות תוספת של כשליש מהקולות האלה, דרך הסכם העודפים שלה עם העבודה.

העבודה זכתה בסך הכל ב-334,900 קולות, שהם שווי ערך ל-12.29 מנדטים. כמות הקולות של מרצ, לעומת זאת, שווה 3.65 מנדטים. ובכל זאת, בשל שיטת החישוב שנגזרת מחוק באדר עופר, המנדט העודף שבו זכו שתי המפלגות הקפיץ דווקא את העבודה מכ-12 מנדטים ושליש, ל-13 מנדטים, בעוד מרצ, עם שלושה מנדטים ושני שליש, נותרה עם הזהבה בחוץ. כדי שהמנדט העודף שבו זכו שתי המפלגות ילך דווקא אליה, מרצ הייתה צריכה להשיג עוד כ-3,400 קולות.

אגב, בבחירות הקודמות, שבהן החלוקה הסופית הייתה הרבה יותר דרמטית, וכמה מאות קולות העבירו מנדטים שלמים ממפלגה למפלגה, גם הקרב בין מרצ לעבודה היה צמוד יותר. אז, הפערים היחסיים בין שתי המפלגות היו גדולים עוד יותר. סך הקולות של מרצ היה שווה 4.8 מנדטים, בעוד סך הקולות של העבודה היה שווה 19.18 מנדטים. מי שקיבלה אז את המנדט העודף הייתה מרצ, שעלתה ל-5 מנדטים, בזכות פער של כ-850 קולות בלבד.