דני (חלוץ) ורני (רהב) שינו גרסה

רביב דרוקר דיווח הערב בחדשות ערוץ 10, שאפרופו אלופים ויח"צנים וקרב על הרמטכ"לות, גם לפני מינויו של דן חלוץ לרמטכ"ל, פנה חלוץ ליחצ"ן, רני רהב, וביקש ממנו לסדר לו פגישה עם עורך מעריב אז, אמנון דנקנר.

גם אם הסיפור נכון לא מדובר כאן באיזושהי דרמה גדולה (בכלל, גם עוצמת התדהמה סביב הפרשה הנוכחית נראית לי מוגזמת באיזה שתיים-שלוש דרגות), וגם דרוקר עצמו לא טוען אחרת, אבל מה שהיה מעניין בדיווח, הוא שבשל (מה שנראה כמו) חוסר תשומת לב מצד עורכי המהדורה, נחשף (מה שנראה כמו) שינוי בגרסאות של חלוץ ורהב.

כשדרוקר מקריא בסוף האיטם את תגובתם של השניים הוא מדווח כי "דני חלוץ ביקש שלא למסור תגובה על הידיעה הזאת", ואילו "רני רהב אמר שהוא לא מגיב על פגישות שמאורגנות על ידו". רק שהכתוביות בתחתית המסך גורסות אחרת, ומהן ניתן להעריך שבשלב הראשון ניסו השניים להוריד את דרוקר מהסיפור בטענה שהפגישה לא אורגנה בעת שחלוץ היה סגן רמטכ"ל שנאבק על תפקיד הרמטכ"ל, אלא לאחר שהוא כבר מונה לתפקיד.

כך, על פי גרסת הכתוביות, תגובתו של חלוץ לידיעה היא: "הפגישה נערכה לאחר מינויי לרמטכ"ל", ואילו תגובתו של רהב היא "אני מפגיש אנשים עם אנשים אחרים מעת לעת, הפגישה הייתה לאחר המינוי". איש המפתח, אמנון דנקנר, נדרש לחקירה.

"דני חלוץ ביקש שלא למסור תגובה על הידיעה הזאת". אז ביקש

"דני חלוץ ביקש שלא למסור תגובה על הידיעה הזאת". אז ביקש

"רני רהב אמר שהוא לא מגיב על פגישות שמאורגנות על ידו". אז אמר

נגמר בבום: מונדיאל 2006 .Vs מונדיאל 2010

.

גרמניה 2006: איטליה מנצחת את צרפת וזוכה בגביע העולם

זינאדין זידאן לא נהנה מההומור של מרקו מטראצי (-"רוצה את החולצה שלי?" -"אני מעדיף את אחותך הזונה"). גמר מונדיאל 2006

זינאדין זידאן לא נהנה מההומור של מרקו מטראצי (-"רוצה את החולצה שלי?" -"אני מעדיף את אחותך הזונה"). גמר מונדיאל 2006

.

.

דרא"פ 2010: ספרד מנצחת את הולנד וזוכה בגביע העולם

ניגל דה יונג לא נהנה מההומור של דני נוימן, ומתאכזב לשמוע שלצ'אבי אלונסו אין אחות. יהונסבורג 2010

ניגל דה יונג לא נהנה מההומור של דני נוימן, ומתאכזב לשמוע שלצ'אבי אלונסו אין אחות. גמר מונדיאל 2010

.

מסקנה: כדורגל זה ההיפך מאיגרוף. מי שמצליח להכניס נוק אאוט ליריב – מפסיד

הבדיקות של מיברג טעונות בדיקה

"בדקתי וגיליתי שלא היה אף עיתונאי שהתחרה בכמויות המילים המטורפות שכתבתי"

"היה כבר מישהו שחישב ומצא שכתבתי במשך חיי מספר מילים שהיה מספיק לפחות למאה ספרים עבי כרס"

"בדקתי את זה, ואין מדינה בעולם שבה גורמים לאנשים שמהגרים ממנה להרגיש כל כך לא נעים"

רון מיברג בראיון ל"מוסף הארץ", 9.7.10

לא שיש לי בהכרח בעיה עם כל אחת מהקביעות האלה של מיברג, אבל איכשהו דווקא התיקוף המאולץ שהוא מדביק להן מעורר את החשד ש"בדקתי וגיליתי" או "מישהו חישב ומצא", הם במקרה הטוב המקבילה המיברגית ל"לפעמים נדמה לי ש".

כלומר, סליחה שאני אולי חושד בכשרים, אבל מיהו בעצם אותו אדם שישב לחשב את מספר המילים שכתב מיברג בימי חייו, ולמה בעצם הוא עשה את זה? (אני מקווה שלא בגלל שמיברג הבטיח לשלם לו בתמורה). ואיך בדיוק ערך מיברג את הבדיקה שבסופה התחוור לו ש"אין מדינה בעולם שבה גורמים לאנשים שמהגרים ממנה להרגיש כל כך לא נעים"? מה בעצם היה נפגם במוסכמה הכמעט קלישאית הזו אם הוא פשוט היה משחרר אותה כמו שהיא, בלי להקדים לה את שלוש המילים "בדקתי את זה"?

מהו אותו דבר שמעורר אצל מיברג את הצורך לדחוס את תחושותיו ותובנותיו באופן מאולץ אל תוך ניסוחים אמפירים/מדעיים? האמת, אני לא יודע, אבל יכול להיות שזה שווה בדיקה (אלא אם כן היה כבר מישהו שחישב ומצא).

"בדקתי וגיליתי שלא היה אף עיתונאי שהתחרה בכמויות המילים המטורפות שכתבתי"

"היה כבר מישהו שחישב ומצא שכתבתי במשך חיי מספר מילים שהיה מספיק לפחות למאה ספרים עבי כרס"

"בדקתי את זה, ואין מדינה בעולם שבה גורמים לאנשים שמהגרים ממנה להרגיש כל כך לא נעים"

רון מיברג בראיון ל"מוסף הארץ", 9.7.10

לא שיש לי בהכרח בעיה עם כל אחד ממצאיו של מיברג בפני עצמם, אבל איכשהו דווקא אצטלת ההוכחה שהוא מדביק להם מעוררת את החשד ש"בדקתי וגיליתי" או "מישהו חישב ומצא", הם במקרה הטוב המקבילה המיברגית ל"לפעמים נדמה לי ש".

כלומר, סליחה שאני אולי חושד בכשרים, אבל מיהו בעצם אותו אדם שישב לחשב את מספר המילים שכתב מיברג בימי חייו, ולמה בעצם הוא עשה את זה? (אני מקווה שלא בגלל שמיברג הבטיח לשלם לו בתמורה). או איך בדיוק ערך מיברג את הבדיקה שבסופה התחוור לו ש"אין מדינה בעולם שבה גורמים לאנשים שמהגרים ממנה להרגיש כל כך לא נעים"? ויותר מזה, מה בעצם היה נפגם במוסכמה הכמעט קלישאית הזו אם הוא פשוט היה פולט אותה כמו שהיא, בלי להקדים לה את שלוש המילים "בדקתי את זה"?

מהו הדבר שגורם לרון מיברג צורך לדחוס את תחושותיו ותובנותיו אל תוך ניסוחים אמפירים ומדעיים? האמת, אני לא יודע. לא בדקתי את זה.

קלקול במכונה המשומנת

אביגדור ליברמן: "…אני לא יודע אם כל המשחקים של גרמניה היו אטרקטיביים, אני זוכר גם משחק של גרמניה מול סלובקיה".

רזי ברקאי: "כן, הראשון. כן". [המשחק הראשון של גרמניה היה מול אוסטרליה. היא ניצחה בו 4:0]

ליברמן: "לא הראשון, השני".

ברקאי: (מהמהם בהסכמה נחרצת) "ממהמ". [המשחק השני של גרמניה היה מול סרביה]

ליברמן: "המשחק השני שלהם הוא לא היה אטרקטיבי, ושם באמת היה קלקול במכונה המשומנת…"

(שר החוץ מבלבל בין סלובקיה לסרביה, רזי ברקאי מנסה להסוות בחוסר הצלחה את העובדה שכרגיל פשוט אין לו מושג. "מה בוער", גלי צה"ל, 6.7.10)

בתקווה שחיים יבין

כאן אפשר לקרוא ביקורת שלי על האוטוביוגרפיה של חיים יבין, "עובר מסך", שהתפרסמה בעין השביעית.

.

.
וזאת הזדמנות טובה להודות לאורי קציר שבחר את הבלוג החצי-נטוש הזה לאחד מ-25 הבלוגים הטובים בשנה החולפת. תודה.

קצר בתקשורת #6

כמו שיודע כל מי שעוסק בעריכה עיתונאית, טעויות עריכה הן דבר מתסכל, מביך, ולמרבה הצער גם בלתי נמנע. מה שכן, בדרך כלל, כשאתה רואה טעויות כאלה בעיתונים אחרים, אתה יכול להבין או לשער איך הן נגרמו, ולהשתתף בצערו/לשמוח לאידו של העורך שנפל (נכון שהרבה יותר מפתה לשמוח לאידו, אבל מחקרים מדעיים הוכיחו ששמחה כזאת מייצרת קארמה שלילית, שבמוקדם או במאוחר (בדרך כלל במוקדם) תתנקם בך בחזרה).

אני כותב את כל זה, כי הטעות המוזרה הבאה, שהופיעה בכתבתו של יוסי יהושוע במוסף החג של ידיעות אחרונות, היא כזאת שיותר משהיא מפדחת פשוט מעניין לדעת איך היא נוצרה. אני לא הצלחתי להבין.

המרואיין המרכזי בכתבה הוא סא"ל דוד רובין, "קצין המבצעים המיתולוגי של שייטת 13", ומשום מה, בהשראת שמו, שלוש פעמים במהלך הכתבה מחליפה המילה רובין את האות ר'.

הנה: במקום "אישור", "אישורובין", במקום "החברה" החברוביןה", ובמקום "כבר" "כברובין".

yey

לחצו להגדלה

(עדכון: בעקבות הדיון בתגובות, ענת טוריסקי מציעה כנראה את ההסבר הנכון – ההחלפה בוצעה כך שכל "ר'" (כלומר, ר שמקף צמוד אליה) תוחלף ל"רובין", וכך מי שנפלו קורבן הן המילים שמסתיימות בר' וצמודות לגרשיים של סוף ציטוט, והר' שב"חבר'ה")

בהמשך הכתבה מופיעה טעות עריכה שכן אפשר להבין מה הוביל לה, ובכל זאת היא די מביכה.

הכירו את רס"ן ג', ורס"ן א':

"מוסף חג", 29.3.10

רס"ן ג', אמרנו? פסקה אחת מאוחר יותר אתם כבר יכולים לקרוא לו רס"ן גיא.

("אמרתי לגיא, תשקר למפקד חיל הים, יהיה בסדר", סא"ל דוד רובין מגלה לקוראי ידיעות איך מאושרות בצה"ל משימות מסוכנות)

בעצם, למה להגיד רס"ן? פסקה או שתיים מאוחר יותר מתברר שהיום הקידום בצה"ל הוא מהיר מבעבר, והנה, רס"ן ג' ורס"ן א' כבר הועלו לדרגת סא"ל*.

alt

"מוסף חג", 29.3.10

*בדרגה הזאת הם נשארים עד סוף הכתבה, ולמעשה, עכשיו אני שם לב שגם לפני האזכור הראשון של רס"ן ג' ורס"ן א' מופיעים סא"ל ג' וסא"ל א', אבל אני מודה שעייפתי מלנסות להבין מה בדיוק קרה בכתבה הזאת.

.

יותר מזה אנחנו לא צריכים
במוסף החג השני של ידיעות, ראיין שלמה ארצי את הוריו של גלעד שליט, וחזר על הטעות של נחום ברנע כשקבע ששליט "הפך לשבוי שמחזיק בשיא השבי אחרי רון ארד". למרבה הצער, אם שליט לא ישוחרר בחודשים הקרובים, קביעתו של ארצי אכן תהפוך לנכונה, אבל נכון לעכשיו "שיאן השבי" (למעט רון ארד*), הוא דן אבידן, שנשבה במלחמת ההתשה, וישב בכלא המצרי שלוש שנים ו-11 חודשים.

"פסח", 29.3.10

(*לפי ספרו של רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל", בשנת 2005 קבעה ועדת מומחים של אמ"ן כי רון ארד מת בשבי ממחלה, ככל הנראה בשנת 1995, כך שהוא הוחזק בשבי כ-9 שנים)

.

אתה מעשן? לא אני מאשדוד
ואם כבר נחום ברנע, הוא הביא בטורו בסוף השבוע שעבר הסבר אפשרי למאבקו של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, נגד הקמת האגף החדש של בית החולים באשקלון, אך דווקא במשפט שמסכם/מתמצת את הטענה הזו, התחלפו להן אשקלון ואשדוד. מההקשר קל להבין שהטענה היא ש"ליצמן מנוון את אשקלון כדי לקבל את אשדוד", ולא כפי שנכתב בפועל.

אפילו ליצמן אומר: ההפך הוא הנכון. "המוסף לשבת", 26.3.10

.

אפילו לא ליד
ונעבור לטעות משונה ב"מוספשבת" של מעריב, מסוף השבוע האחרון. בראיון עם שלומית פרץ, אלמנתו של רס"ן אלירז, צד את עיני אחד הלידים שבו היא מספרת כי לפני שהכירה אותו "שמעתי שהוא דוס אז אמרתי שהוא בטח לא יסתכל עליי". למה שלא ייסתכל? האם היא בעצמה לא 'דוסית'? או שאולי הכוונה היא שהיא חשבה שהוא כה אדוק עד שהוא בכלל לא מסתכל על נשים?

השאלות הללו יישארו פתוחות, כי בכתבה עצמה, בפסקה שמתוכה הוצא הליד, המשפט הזה (או משהו דומה לו) כלל לא מופיע. מוזר.

"מוספשבת", 2.4.10. מה הקשר בין המשפט המקורי לבין הליד?

מה הקשר בין המשפט המקורי לבין הליד? "מוספשבת", 2.4.10.

.

אייסברג, גולדברג
במוסף החג של מעריב, מינו את שר החוץ, אביגדור ליברמן, לפרקליטו של הנשיא לשעבר, משה קצב:

"מוסף חג", 29.3.10

הכוונה היא כמובן לאביגדור פלדמן.

.

מוטל בספק
ב"סופשבוע" של מעריב, מהשבוע שעבר, ראיינה גבי בר חיים את כדורסלן העבר טל ברודי, וקבעה, באחת משאלותיה, ש"לפני עשר שנים אף אחד לא היה מעז לצחוק על טל ברודי, כמו שלא היו מעזים לטנף על מכבי. זה היה קדוש. משהו מהותי השתנה כאן מאז".

זה נשמע כמו תובנה מעניינת, רק חבל שאין לה שום קשר לעובדות.

ש: "יש לי כאן קביעה שאינה מבוססת עובדתית. תגובתך?" ("סופשבוע", 26.3.10)

כמו שאפשר לראות בלינק הבא, גידי גוב חיקה את טל ברודי ב"זהו זה" כבר לפני 20 שנה. אגב, אחת ממילות הג'יבריש שפולט גוב במערכון ההוא היא "מלניאק", וזה משום שברודי הובא באמצע אותה עונה כפרשן במקומו של אריה מלניאק, שלטעמה של מכבי ביקר בחריפות רבה מדי את הקבוצה. כלומר, גם לפני 20 שנה נשמעה בתקשורת ביקורת נוקבת על מכבי ת"א (אם כי אז זה אכן לא היה טריוויאלי), ובוודאי שלפני 10 שנים. כך, שאם השאלה הזאת מצביעה על משהו מהותי שהשתנה כאן ב-10 השנים האחרונות, הרי שמדובר דווקא ברמת בדיקת העובדות בעיתונים מסוימים (אם כי גם לגבי זה אני בכלל לא בטוח).

.

אנחנו יודעים, אמרת את זה כבר
ונישאר בכדורסל: אודי הירש ניפק (בלחץ זמנים) "תובנה ראשונה"*, לגבי הניצחון שהשיגה פרטיזן בלגרד במשחק השלישי בסדרה, מול מכבי ת"א.

אם הבנתי נכון, הוא גרס ש"באופן מובהק, הסדרה הזאת היא בין הגבוהים של פרטיזן לבין הגארדים של מכבי".

כן, הבנו כבר בפעם הראשונה. "ספורט הארץ", 31.3.10

*כותרת בנאלית משהו, אבל לפחות לא הלכו שם על "הגודל כן קובע".

חוץ מנתונים

בספר המצוין "חוץ מציפורים", שכתבה עמיה ליבליך, מובא סיפורם של חיילי צה"ל שנפלו בשבי המצרי במהלך מלחמת ההתשה (1969-1970). בתודעה הציבורית הם זכורים לעיתים כמי שתרגמו במהלך תקופת השבי שלהם את "ההוביט" של טולקין, אבל הם גם למעשה החיילים הישראליים ששהו בשבי לאורך התקופה הארוכה ביותר בתולדות צבא ההגנה לישראל. הם וגלעד שליט.

נזכרתי בספר הזה בגלל שתי כתבות שהתפרסמו בסוף השבוע בעיתונים. ב"מוסף הארץ", במסגרת פרויקט (מוצלח) לסיכום העשור, דירגו את משך הזמן שבו שהו חיילי צה"ל בשבי מאז קום המדינה. תחת הכותרת חסרת הרגישות "מתקדם בטבלה" (טוב שהם הצליחו להתאפק ולא לברך אותו בכותרת המשנה על העפלתו לפיינל פור), הראו שם שבכל תולדות המדינה רק שלושה חיילים הוחזקו בשבי זמן רב יותר משליט.

כל החיילים שהוחזקו בשבי למשך פרקי זמן הדומים לפרק הזמן שעבר עד כה על שליט (למעלה משלוש שנים) נשבו במהלך תקופת מלחמת ההתשה, אך בניגוד למה שכותבים בהארץ לא כל השבויים הוחזקו בשבי המצרי. הטייסים גדעון מגן ובועז איתן, והנווט פיני נחמני הוחזקו בשבי הסורי. השלושה, אגב, זכו לחזור ארצה כחצי שנה לפני חבריהם שנשבו על ידי המצרים תודות למבצע של סיירת מטכ"ל – בפיקודם של ברק ונתניהו (יוני, לא ביבי) – בו נלקחו בשבי, כ"קלפי מיקוח", קצינים סורים בכירים.

מימין: החלק הראשון של הטבלה; משמאל: הטייסים שישבו בשבי הסורי, ולא המצרי כפי שנכתב. "מוסף הארץ", 25.12.09

מימין: החלק הראשון של הטבלה; משמאל: הטייסים שישבו בשבי הסורי, ולא המצרי כפי שנכתב. "מוסף הארץ", 25.12.09

הנימוק האחד, הפשוט והלא נכון
מי שעוד ערך בסוף השבוע השוואה בין הזמן בו מוחזק בשבי גלעד שליט, לבין הזמן שבו הוחזקו בשבי חיילי צה"ל בעבר, הוא נחום ברנע. רק שהתחקיר של ברנע מוצלח הרבה פחות. "מול גודש הנימוקים נגד העסקה [לשחרור שליט] קיים נימוק אחד פשוט", הוא כותב. "גלעד שליט נמק בשבי שלוש שנים וחצי, יותר מכל שבוי או בן ערובה אחר מאז קום המדינה… (השיא הקודם הוחזק בידי טייס שנשבה במלחמת ההתשה)".

ברנע מצליח לטעות פעמיים במשפט הבודד הזה. קודם כל, כפי שמראה גם הטבלה של מוסף הארץ, הקביעה הזאת פשוט לא נכונה. כך שאם זה הנימוק האחד והפשוט לטובת קיום העסקה, נראה שחסרים (לברנע) טיעונים להצדקת העסקה הזאת*.

שנית, ברנע גם טועה כשהוא מייחס את "השיא הקודם" – שהוא, כאמור, עדיין "השיא הנוכחי" – ל"טייס שנשבה במלחמת ההתשה". דן אבידן שנפל בשבי בדצמבר 1969 והוחזק בו כמעט ארבע שנים, כלל לא היה טייס. למעשה, הוא אפילו לא היה חייל בסדיר או בקבע, אלא אזרח – מבוגר יחסית לשאר השבויים – שנענה לקריאתו של שר הביטחון דאז, משה דיין, להתנדב לצה"ל לאור המצב ששרר באזור התעלה. אבידן נפצע קשה במהלך האירוע שבו נשבה, וזכה ליחס אכזרי במיוחד מצד שוביו בשל העובדה שהוא היה בנו של שמעון אבידן, שפיקד במלחמת העצמאות על חטיבת גבעתי שלחמה במצרים. הוא שוחרר לבסוף, יחד עם שאר החיילים שנשבו על ידי המצרים במהלך ההתשה, במסגרת עסקת חילופי השבויים שבוצעה לאחר מלחמת יום כיפור.

ברנע, אגב, טועה פעם נוספת בעניינו של שליט באותו טור, כשמוקדם יותר בו, הוא כותב כי "שליט נחטף ביולי 2006", בעוד שלמעשה הוא נפל בשבי ב-25 ביוני באותה השנה.

———————–
*במאמר מוסגר חייבים לציין כי כמו שיודע מי שקרא את "חוץ מציפורים" לא ניתן בכלל להשוות בין התנאים שבהם מוחזק, ככל הנראה, שליט, לבין "תנאי הדלוקס" שבהם הוחזקו שבויי מלחמת ההתשה במצרים, שמשלב מסוים היה להם קשר מכתבים רציף עם בני משפחותיהם, הם זכו לאספקה סדירה של מזון, חומרי קריאה וצ'ופרים אחרים שנשלחו אליהם מהארץ, ואולי חשוב מכל – לא היו מבודדים אלא שהו יחד בתא אחד.

בערוץ 10 נבהלו וצינזרו את הפוסט שבו תקפה מיקי חיימוביץ' את ידיעות

זה מה שעוד אפשר היה לראות בגוגל רידר שלי לפני משהו כמו שעה. כשניסיתי להיכנס ללינק גיליתי שהפוסט כבר הוסר. גם הסרטון שהועלה ליוטיוב נמחק.

מי שהספיק לצפות וראה משהו מעניין מוזמן לספר על זה.

 


"בלעדי", "בואו ותראו", אה, בעצם אין כאן שום דבר, נא לפזר את ההפגנה.  בתמונה: ערוץ 10 נאבק על חייו (להגדלה לחצו כאן)

המדיום היא המסר

מגוחכים ככל שיהיו המסרים שמקבלת שרי אריסון, הם מייצגים גישה והלך רוח שהופכים פופלריים יותר ויותר

נתחיל ברשימת המצאי: מלחמת המפרץ, הצונאמי באסיה, הוריקן קתרינה ו"אסונות רבים נוספים", האירוע המוחי של אריאל שרון, המשבר הפיננסי הגלובלי, נפילות מטוסים, מותו של אביה ועוד. את כל אלה, על פי ספרה ועל פי ראיונות שהעניקה לשני כלי תקשורת מרכזיים, חזתה שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, מבעוד מועד.

אבל מה בעצם עשתה אשת העסקים אריסון עם המידע יקר הערך שנפל בחלקה? בספר ובחלק מהראיונות היא הסבירה שהיא לא רצתה להשתמש במידע המוקדם שהיה לה, למשל על המשבר הכלכלי הצפוי, כדי להרוויח. נניח שההסבר הזה מניח את הדעת, ואריסון לא רצתה להפוך לעשירה עוד יותר. מדוע, לכל הפחות, היא לא מנעה מהבנק שבשליטתה להפסיד כסף כה רב – הרבה יותר מכל בנק אחר בארץ – כתוצאה מאותו משבר? הרי, לדבריה, כשקיבלה מסר על תקלה צפויה במערך המחשוב של הבנק היא כן עידכנה בכך את היו"ר, דני דנקנר. אז מה מנע ממנה לזרוק לכיוונו גם איזה רמז קטן, בעיתוי המתאים, לגבי ה-MBSים? ואם היא עמדה למכור את שיכון ובינוי ורק דקה לפני ההסכם (עם מי בעצם? אין צד שני לעסקה שיכול לאשר את הסיפור הזה?) חזרה בה מסיבות כלשהן, לא היה מקום לעדכן בכך את המנכ"ל דאז, אורי שני?

ובכלל, אם יכולות חיזוי העתיד של אריסון לא מובילות אותה לשום פעולה – מונעת או אחרת – מהו בעצם יעודן בחייה? לגרום לה לפרוץ בבכי היסטרי שאיש ממכריה אינו מסוגל להבין? לאפשר לה להגיד בדיעבד – אחרי שאלוהים מסיר את צו איסור הפרסום שהטיל – "אני ידעתי לפניכם"?

אבל בואו נעזוב רגע את העבר, שאותו, כפי שכבר ראינו, אריסון כה מיטיבה לחזות. מה לגבי העתיד? איך זה שבאף ראיון היא לא נשאלה, למשל, על המועד בו יסתיים המשבר, לפי הידוע לה? שאלה סטנדרטית שמופנית היום כמעט לכל מנכ"ל, גם אם הוא לא מתיימר לטעון שיש לו כוחות על טבעיים. איך זה שהתחזית היחידה שאיכשהו ניתן היה לחץ ממנה הסתכמה במשהו בנוסח "יהיה רע לפני שיהיה טוב"? נוסחת קסם שמשמשת בווריאציות כאלה ואחרות אין ספור שרלטנים לדורותיהם, מהקוראים בכוכבים ועד לקוראים בקפה.

אפשר היה להניח לשרלטנות שמייצגת הגישה של אריסון, או לפחות להתייחס אליה ביתר סלחנות, לו היה מדובר באמת בתופעה יוצאת דופן. אבל האמת היא שעל אף שאריסון עצמה היא כמובן חריגה מאוד בעושרה ובעוצמתה הכלכלית, הגישה והשיח שאותם היא מייצגת דווקא הולכים ותופסים תאוצה בקרב חלקים גדולים בציבור.

זהו שיח שבו חוסר היכולת להתמודד עם המציאות המורכבת מתרגם לגישה שטחית של טובים מול רעים ("עולם חדש" מול "עולם ישן" במונחים של אריסון), שבו "חיבור לעצמי" הוא שם קוד לאגואיזם צרוף, "שליחות" היא מגלמוניה (שליחותה של אריסון, למי שפספס, היא "להוביל את עם ישראל", עמ' 20 ו-74 בספר), ואת העובדות והניתוח הרציונלי של תהליכים מחליפים בו גבב של קלישאות חלולות.

זהו המסר שאותו למעשה מוכרת לנו אריסון בראיונות שהעניקה, ובספר שכתבה, וגם אם אתם מוכנים להמשיך ולהפקיד את כספכם בבנק שבבעלותה, או להשקיע במניותיו, את זה באמת אסור לכם לקנות ממנה. 

פורסם במוסף G של גלובס, 25.6.09

העורך הבא של מעריב

א: יש לי מועמד מעולה לתפקיד העורך הבא של מעריב.

ב: נו, מי?

א: דנקנר!

ב: אוי באמת, הוא היה כבר 5 שנים, ראינו מה הוא יודע.

א: לא אמנון דנקנר, דני דנקנר.

ב: דני דנקנר? יו"ר בנק הפועלים? מה הוא קשור?

א: הוא יצטרך לעזוב בקרוב את התפקיד בגלל בנק ישראל.

ב: נו ו?

א: סביר להניח שכפיצוי יסדרו לו תפקיד אחר באחת החברות שנמצאות בבעלות בנק הפועלים, או בבעלות שרי אריסון.

ב: נו ו?

א: מעריב.

ב: מה איתו?

א: אחת החברות שנמצאות בבעלות בנק פועלים.

ב: טוב, זה לא ממש מדויק, אבל בכל מקרה מה יש למישהו כמוהו בכלל לחפש בעולם העיתונות? בן אדם כזה לא יעבור לתפקיד שהשכר בו לא מסתכם באותם סדרי גודל שאליהם הוא התרגל.

א: בסדר, גם בתור עורך מעריב אפשר לתת לו שכר שדי דומה לסדרי הגודל האלה.

ב: השתגעת? גם ככה העיתון במצב אנוש, מקצצים שם בכל מה שאפשר, אתה רוצה שעכשיו הם עוד יגדילו את ההוצאות וישלמו מיליונים לעורך הראשי?

א: אני לא מציע שהם יגדילו שום דבר. כבר בשנה שעברה הם שילמו לדורון גלעזר 1.26 מיליון שקל ולרותי יובל 1.15 מיליון שקל. ככה שהם יכולים להציע לדנקנר שכר של קרוב ל-2.5 מיליון שקל בשנה, בלי להגדיל את ההוצאות באגורה אחת. נכון שבשנה האחרונה הוא קיבל בבנק הפועלים 4.8 מיליון שקל בשנה, אבל ממילא עכשיו הוא יצטרך לרדת קצת בדרישות שלו, והמשכורת שיכולים להציע לו במעריב משאירה אותו פחות או יותר באותה רמה.

ב: אל תשכח שבבנק הפועלים היו לו גם אופציות.

א: גם במעריב יש אופציות.

ב: בסדר, בסדר, אבל למה שימשהו בכלל ירצה להכניס עכשיו את הראש שלו למיטה החולה הזאת?

א: למה אתה מתכוון?

ב: מה זה למה אני מתכוון?! העיתון במצב כלכלי נורא, יש לו חובות לא קטנים והוא לא מפסיק להפסיד. ההפסדים רק הולכים וגדלים מרבעון לרבעון.

א: כמה נניח הם הפסידו שם בכל 2008?

ב: אני יודע? המון. אולי איזה 130 מיליון שקל.

א: 130 מיליון שקל? בשנה שלמה? נו, אתה עושה צחוק? דני דנקנר לא רואה סכומים כאלה ממטר. ברבעון אחד הוא מפסיד לך פי כמה. אתה יודע כמה הבנק שלו הפסיד (תפעולית) בכל 2008? כמעט מיליארד וחצי שקל. ההפסדים שאתה מדבר עליהם ממש לא מפחידים אותו.

ב: אוקי, בסדר, נניח, אבל מה בכלל הקשר שלו לעיתונות? הוא הרי לא מבין בזה שום דבר.

א: למה לא? שמעת מה הוא אמר בנאום שלו בשבוע שעבר? "חופש העיתונות יקר וחשוב לכולנו, ואני אומר זאת בשיא הכנות, ללא נימה אחת של ציניות. אני מאמין ללא פשרות בתחרות ובסחר חופשי בדעות ואמונות". יפה, לא? אני לא בטוח שהדנקנר הקודם, למשל, האמין עד כדי כך בחופש העיתונות. ובכלל, באמת הגיע הזמן שיכנס לעיתונות מישהו שמדבר עם קצת יותר כנות וקצת פחות ציניות.

ב: וזהו, זה הקשר שלו לעיתונות? כמה מילים יפות שהוא אמר בכנס?

א: מה פתאום. תסתכל על הסיקור התקשורתי שהוא מקבל. אתה לא מקבל סיקור כזה בלי להבין איזה דבר או שניים בעיתונות. תראה, למשל, את הראיון שהוא נתן לענת מידן במוסף לשבת של ידיעות, לפני שבוע.

ב: הוא לא נתן לה ראיון. היא רק דיברה עם מקורביו ועם עובדים בבנק.

א: בדיוק. אמרתי לך שהוא מבין בעיתונות.

ב: ומכתבת הפרופיל הזאת למדת שהוא מתאים להיכנס לעולם הזה?

א: בין היתר. שים לב, למשל, איזו מתנה – שהוא קיבל ליום ההולדת האחרון שלו – גרמה לו להתרגש עד דמעות: עמוד עיתון ממוסגר שבו התנוססה מודעה המברכת את אביו, שמואל, לרגל הולדת בנו. אתה מכיר הרבה אנשים שעוד מסוגלים להתרגש היום ככה מעמוד בעיתון?

ב: האמת שלא. איזה עוד עובדות רלוונטיות הופיעו שם?

א: שהוא גר בדירה שכורה בשינקין. תחשוב, כמה דקות הליכה והוא בקנטינה. לא, באמת, אני שואל אותך, התפקיד הזה תפור עליו או לא?

ב: יכול להיות שעלית על משהו. יש עוד דברים שמחברים בין התפקיד שלו בבנק הפועלים לבין מעריב?

א: בטח. למשל, בתקופת דני דנקנר בנק הפועלים הפך להיות מספר 2 בתחום שלו, וגם מעריב הוא מספר 2 בתחום שלו.

ב: למען האמת, אם סופרים גם את ישראל היום, הוא כבר מספר 3.

א: בסדר, אם סטנלי פישר היה נותן לו עוד קצת זמן הוא היה מביא את בנק הפועלים גם לשם. זה עוד יתרון שיהיה לו עכשיו במעריב: בתחום של העיתונות המודפסת אין רגולטור.

ב: כן, אומרים שגם אין בו הרבה עתיד.

א: נו, אתה לא יכול לקבל הכל בחיים.